נאות יעקב מא

איך חשיבא חלדה על ידה, עד שנכשיר בשביל זה גם כל שאר חלדה במליקה. אלא ודאי דהמפרקת אינה אלא מצוה באפי נפשה, ולא הוי מעיקר המליקה שבמקום שחיטה, ומשום הכי בנוגע להמליקה הוי חלדה על ידה, אלא דהתורה הכשירתה ומשום הכי יש מקום להכשיר גם כל חלדה דעלמא. ולכאורא יש להביא ראי' לזה גם מדברי התוס' דזבחים (דף ס"ח ע"ב) שהקשו לר' עקיבא דבעלי מומין אם עלו לא ירדו משום שיש להם הכשר בעופות, אם כן גם טרפה יש לה הכשר במליקת העוף, ונימא בה לר' עקיבא דאם עלתה לא חרד. ודבריהם נשגבים, דמה שהוא דרך מליקתה הרי אינה טרפה כלל, ואיך שייך לומר בזה דיש הכשר לטרפה, דאם כן נאמר, הרי מצינו שיש הכשר לטרפה בשחיטת כל קרבן דבתחלת שחיטתה נעשה טרפה, ולמה זה הקשו ממליקת העוף ולר' עקיבא. ואין זה ענין למה שתירצו התוס' דלא ילפינן פסול של קודם שחיטה כגון טרפה ממליקה שאינו דוגמתו. דאנן הכי מקשינן דהטרפות שנעשה מחמת המליקה גופה אין זה פסול כלל, כמו הטרפות שמחמת השחיטה דלא סלקא אדעתין לאקשויי מינה מידי. ואין ביאור לדבריהם, אם לא שנאמר דהמפרקת אינה מעיקר המליקה אלא היא מצוה מעבודות הקרבן, ומשום הכי קשה להו, דבשעת המליקה כבר היא טרפה משבירת המפרקת, שאינה מעיקר המליקה. ואף דמצותה בכך, הרי הכא קיימינן דגם כשמצותו בכך הוי זה הכשר במקום אחר. ולא דמי לשחיטה, שכולה מצות שחיטתה היא. ואין כאן מעשה טריפות כלל. ואם כי גם זה דחוק אבל אין עצה אחרת מוצאת. אכן מדברי התוס' אין שום ראי' לזה, דיש לפרש דבריהם ברווחא אפילו אי המפרקת הוי מעיקר המליקה. והוא לפי מה שנוכיח לקמן בסימן ט"ז אי"ה בראיות ברורות, דהמליקה אינה מתרת מאיסור נבלה לא לכהנים ולא לגבוה, אלא גזרת הכתוב הוא, שיקריבוה לגבוה באיסור נבלה, ושרי להו רחמנא גם לכהנים לאכול חטאת העוף באיסור נבלה, כדאמרינן בחולין (דף ק"כ) דנבלה הוי הותרה מכללה לגבוה ולהדיוט (באכילת כהנים) ואי דהמליקה מוציאה מידי איסור נבלה כמו השחיטה בחולין, הרי לא הותרה בזה הנבלה כלל, אחרי דהמליקה מכשירתה, ומאי הותר מכללה דקאמרינן והרי כל נבלה ניתרת בשחיטה. אלא דאין המליקה מועלת אלא לטהרה מטומאת נבלת העוף כדילפינן בזבחים (דף ס"ט) אבל אינה מוציאה מידי איסור נבלה. וודאי דכשם שאינה מוציאה מידי איסור נבלה, אינה מוציאה נמי מידי איסור טרפה, שנעשה בשבירת המפרקת, אלא דגזרת הכתוב הוא שיקריבוה באיסור טרפה כמו באיסור נבלה. ומשום הכי הקשו התוס' שפיר דטרפה יש לה הכשר במליקת העוף, דהרי גם לקושטא דמילתא מקריבין למזבח באיסור טרפה כמו שמקריבין באיסור נבלה, וזה לא אשכחן בשום קרבן דבמקום שהשחיטה מועלת, הרי אין בו לא משום נבלה ולא משום טרפה. ואין כוונתם שיש הכשר לטרפה במליקה מה שבתחלת המליקה קודם שהוכשרה מיטרפא על ידי שבירת המפרקת, אלא דגם לאחר שנמלקה הרי נשארת בטרפותה כמו שנשארת באיסור נבלה, ואם כן הרי מקריבין באמת טרפה לגבוה במליקת העוף. ומה שהקשו מטרפה ולא הקשו גם מנבלה, דלפי דברינו שמקריבין מליקת העוף באיסור נבלה, הרי גם נבלה יש לה הכשר בעוף. הא לא קשה, דמליקתו הרי הועילה מיהת לטהרו מטומאת נבלה ואם כן איך נאמר בשארי נבלות שיש בהן גם טומאה אם עלו לא ירדו, מפני שיש לנבלה הכשר במליקה, והרי נבלה כזו שיש בה טומאה אין לה הכשר גם במליקה. ותו דבמקום שהיא נבלה כגון שנפסלה בשחיטתה או מתה, הרי חסר לה עבודת השחיטה, ומשום הא גופא אם עלתה תרד. ובזה לא שייך להקשות שיש לה הכשר במליקת העוף, דהתם הרי אין חסרון עבודה, ואם כן אין לנו ראי' מדברי התוס' דהמפרקת אינה מעיקר המליקה יא) על כל פנים מדברי רש"י והרדב"ז הנ"ל מוכח להדיא דאין המפרקת מעיקר המליקה. ונראה עוד ראי' ברורה לדבריהם מהא דבזבחים (דף ס"ה ע"ב) מוקי רבא לפלוגתיי' דר' אלעזר ב"ר שמעון ורבנן, בשהיי' בין סימן לסימן בעולת העוף, ומתבאר דלכולי עלמא מחשיב לשהיי' מה שחותך הרוב בשר בין סימן לסימן, אלא דאיפלגו בעיקר הדין אי פסלה שהיי' בסימן שני בעולת העוף, אבל הא מיהת לכולי עלמא דחתיכת הרוב בשר הוי שהיי'. והרי חתיכת הרוב בשר מצותה היא ממצות חתיכת המפרקת, דנפיק ממול ערפו, אלא כיון דאי אפשר לחותכו לפני הסימנין, כדי שלא תהא כמתה, מוקי קרא אנפשי' שימלוק הרוב בשר אחר הסימנין כמבואר בחולין (דף כ"א), אבל מליקתו דין אחד לו כמו למליקת עיקר המפרקת דמחד קרא נפקו. ואי נימא דהמפרקת דין מליקה עלה כהסימנין, הכי נמי הוי דין מליקה על הרוב בשר, דדין אחד להן למאן דאמר רוב בשר מעכב דקיימינן השתא אליבי'. ואם כן מה מקום לשהיי' בחתיכת הרוב בשר, וכי יש שהיי' על ידי דבר שהוא מעיקר המליקה המתרח, ואטו כששינה סדר המליקה והקדים את המאוחר יהי' בזה משום שהיי', ואם איתא דאיכא דין מליקה על הרוב בשר כשמולקה כמצותה לאחר שני הסימנין, אטו בשביל זה שהקדימה לפני הסימן השני יהי' בזה משום שהיי'. והרי זה ראי' נצחת דלכולי עלמא אף למאן דאמר רוב בשר מעכב, אין על הרוב בשר דין מליקה, והכי נמי על עיקר המפרקת, דדין אחד להם. ואם יש להשיב הוא רק לשיטת הבעל המאור שכתב בסוף פרק קמא דחולין דבעולה אין צריך כלל מליקת הרוב בשר לאחר הסימנין, ושניא בזה עולה מחטאת, ולכן הוי חתיכת הרוב בשר שהיי' בעולה בין סימן לסימן, כיון דבעולה אין מצוה כלל ברוב בשר, אבל בחטאת דצריך רוב בשר, באמת הוי הרוב בשר מעיקר המליקה כמו המפרקת. אבל לא כן דעת שארי ראשונים, עיין בחי' הרשב"א לחולין (בדף כ"א) גבי הותזו ראשיהן שכתב מפורש דגם בעולה צריך רוב בשר לאחר הסימנין. וכן כתב שם הרמב"ן. ותו דאפילו לדעת הבעל המאור צריך עיון. דהש"ס הרי קאי התם בחטאת שחתך רוב בשר בין סימן ראשון לסימן שני, דלא עביד מעשה עולה, משום דבעולה פסלה שהיי' בין סימן ראשון לסימן שני. וכיון דבחטאת לכולי עלמא צריך רוב בשר לאחר הסימן, והוי גם הרוב בשר מעיקר המליקה ולא שייך עליו דין שהיי'. ובכי האי גוונא הרי גם בעולה אי הוי שהי בין סימן לסימן בדבר שהוא מעיקר המליקה לא הוי עלי' דין שהיי', אלא דבעולה אין הרוב בשר מעיקר המליקה, וצריך עיון אי מחמת שהיי' כזו חשיבא כמו דלא עביד מעשה עולה, כיון דמעשה כזו כמו שהיא עתה מעיקר המליקה, גם בעולה לית בה משים שהיי'. ויש להתיישב בפרט זה. על כל פנים לדעת הרמב"ן והרשב"א שמצריכים מליקת רוב בשר גם בעולה. הרי יש לנו ראי' ברורה מהסוגיא דזבחים הנ"ל שאין המפרקת מעיקר המליקה. ומינה דגם להבעל המאור הדין כן שהרי בפרט זה לא נחלקו. ולכאורה היה מקום לבעל דין לחלוק על ראי' זו, דבאמת ברוב בשר עצמו אין בו משום שהיי', ומה דפסול הכא, הוא מטעם אחר, דבנחתך הרוב בשר לפני הסימן השני, לאחר שכבר חתך המפרקת הרי יש בו גם פסול אחר, דהוי נחתך המפרקת ורוב בשר עמו דהוי כמתה, וכי מתה עומד ומולק הסימן השני, כדאמרינן (בדף כ') אלא דמשנינן שאני סימן שני שהוא משום הבדלה ואין בו משום וכי מתה עומד ומולק, ואם כן זהו רק למאן דאמר דאין שהיי'