נאות יעקב מ

ויהא כשר גם בלעדו. וודאי נראה פשוט בשיטת רש"י, דהמפרקת גם במקום שהיא באה אינה אלא ממצות עבודת הקרבן, ואינה באה להוציא מידי נבלה כמליקת הסימנין ובדבר שהוא למצוה ולא להכשיר שייך בי' לכתחלה ודיעבד. וכיון שכן וודאי דלרש"י לא עדיפא המפרקת מסימן שני שבעולת העוף דלפי שאינו מעיקר המליקה לא שייך בי' וכי מתה עומד ומולק. (ובזה יש להעיר על דברי המהרש"א (בדף כ' ע"ב) שהעיר על מה שכתב רש"י דעוף בחד סימן הוי כמתה. וז"ל פירש למאי דסלקא דעתין השתא, דכבר קודם שחתך הסימנין חתך הרוב בשר הוי לי' מתה בחד סימן, דאם לא כן הא דקתני לקמן בחטאת העוף חותך סימן אחד או רובו ואחר כך רוב בשר תקשה לי' וכי מתה עומד ומולק עכ"ד. וצריך עיון להבין דבריו, דמי עדיף הרוב בשר מסימן שני שבעולת העוף דכיון דאינו אלא משום הבדלה לא אמרינן בי' תו וכי מתה עומד ומולק, והרי לרש"י המפרקת כולה אינה מעיקר המליקה וכל שכן הרוב בשר, ואיך נאמר בי' וכי מתה עומד ומולק. וכיוצא בזה העירונו לעיל על דברי המהרש"א (שבדף י"ט) שכתב דבעולה צריך למלוק המפרקת משום הבדלה יעויין שם, ואולי דעת המהרש"א דגם המפרקת והרוב בשר הוי מעיקר המליקה. אלא שקשה מה שכתב כן בדעת רש"י, והרי לרש"י ודאי שאינם מעיקר המליקה, וכמו שנתבאר) ועוד קשה לעיקר דברי הריטב"א לפי תירוץ זה, דהרי בברייתא דחולין (דף כ"א ודף כ"ח) ובזבחים (דף ס"ה) תנינא כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ובעולה שנים או רוב שנים, ודעת רוב הראשונים דגם אחר השנים שבעולה צריך רוב בשר והרי הרוב בשר מדין ממול ערפו הוא, ודין אחד לי' עם מליקת המפרקת, ואפילו הכי מליק לי' גם לאחר שני הסימנין שבעולה, ולא אמרינן בי' וכי מתה עומד ומולק, ואם כן הוא הדין למפרקת. ואין לומר דהריטב"א דעתו בזה כדעת הבעל המאור סוף פרק קמא דחולין דבעולה אינו מולק הרוב בשר לאחר הסימנין, דאם כן נאמר הלא יפול כל היסוד שבתירוצנו זה. דלפי החילוק שחלקנו להריטב"א בין שני סימנים לסימן אחד בעוף, הרי הי' ראוי לומר דבחטאת שמליקתו בסימן אחד, מולק גם המפרקת לאחר הסימן, דלא שייך ביה וכי מתה עומד ומולק, אלא דלפי שלא מצינו חילוק בין חטאת לעולה בדין המליקה, לבד ממצות הבדלה, משוינן דין החטאת לדין העולה, ובתרוויי' אין צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין. אבל אם נאמר דברוב בשר חלוקים להריטב"א חטאת ועולה משום הך טעמא גופא דוכי מתה עומד ומולק דשייך בעולה ולא שייך בחטאת, הרי שוב נוכל לומר דגם במליקת המפרקת עצמה למאן דאמר מחזיר סימנין, חלוקים הם חטאת ועולה מהאי טעמא, כיון דכבר מצאנו חילוק כיוצא בזה בין חטאת לעולה גם לבד מצות הבדלה, מהאי טעמא דוכי מתה עומד ומולק. י) ולולא דברי קדשו של הריטב"א ז"ל היה נראה לי דדברי רש"י מוכרחין ומתפרשין בפשיטות. דהנה כבר העירותי למעלה מה שש להסתפק על עיקר המליקה שהיא במקום שחיטה. אי הוי גם המפרקת בכלל זה כמו הסימנין עצמן, ומהני גם להוציא מידי נבלה, או דעיקר המליקה שהיא במקום שחיטה אינה אלא בסימנין שישנן בשחיטה, ומליקת המפרקת אינה אלא למצוה כשאר עבודות הקרבן. ונהי דאם לא חתך המפרקת יש לומר דמטמא גם בבית הבליעה, כדין כל דבר שאין פסולו בקודש, לשיטת התוס' דפירושו כל שאין לו הכשר במקום אחר, והכי נמי לא אשכחן מליקה שתהא כשרה בלי מליקת המפרקת, והוי אין פסולו בקודש. ולשיטת רש"י דפסולו בקודש פירושו שנפסל בעזרה, הוי גם הכא פסולו בקודש, ואין מטמא בבית הבליעה, אבל על כל פנים גם לשיטת התוס' עיקר המליקה היא רק בסימנין, והא דמטמא בבית הבליעה כשלא נמלקה המפרקת, הוא משום דאין פסולו בקודש והוי פסול זה כמו פסול נעבד ומוקצה שפוסלין את עיקר המליקה שהיא מליקת הסימנין ומטמא בבית הבליעה. אבל לעולם אין המפרקת מעיקר המליקה. ולפום רהיטא אמרתי דלרב אדא בר אהבה דסבירא לי' בשחיטת עוף וושט ולא קנה ומקשינן עלי' (בדף כ"ח) מברייתא דכיצד מולקין ומשנינן שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת, לדידי' נראה דהמפרקת הוי מעיקר המליקה, כיון דבלא המפרקת לא היתה מועילה כלל מליקת הקנה לחודי'. וכן מצאתי למחבר גאון אחד שנגע בחקירה זו וכתב לדבר ברור דלרב אדא בר אהבה הוי גם המפרקת מעיקר המליקה על פי הגמ' הנ"ל. וכיון דבפרט זה לא מצאנו שנחלקו בו, הרי מדרב אדא בר אהבה נשמע לדידן. אבל באמת אין מזה ראי' גם לרב אדא בר אהבה. דהרי טעמא דרב אדא בר אהבה דוושט ולא קנה, הוא משום שהחיות תלוי בוושט ולא אזיל לי' חיותי' על ידי פסיקת הקנה, אלא דבמליקה דכבר פסקה להמפרקת אזדא לה חיותי' בכל דהו, כמו שפירש רש"י שם במלתא דרב אדא בר אהבה, ומשום הכי מהני גם מליקת הקנה לחודי', אבל לא משום דהמפרקת הוי מעיקר המליקה, ואין זה נוגע כלל לעניננו. אולם דבר זה מבואר בדברי רש"י בחולין (דף כ"א ע"ב) ד"ה אף מליקת דזה לשונו שם, דבמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, ועור שאין שחיטה נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב. עד כאן לשונו. הסביר לן רש"י בטעם הדבר שאין עור בכלל הבדלה, לפי שההבדלה צריכה להיות על ידי מליקה, וכי תימא דגם העור בכלל מליקה, על זה כתב ומליקה כשחיטה, ויוצא מזה שכל שאינו בכלל שחיטה אינו בכלל הבדלה. ואם נאמר דהמפרקת היי מעיקר המליקה, הרי כשל עוזר, דהרי לפנינו שאין המליקה כשחיטה, דהמפרקת שאינה בכלל שחיטה, וישנה בכלל מליקה, וכמו כן נוכל לומר על העור דהוי בכלל מליקה אף שאינו בכלל שחיטה, וממילא שייך בי' הבדלה, ומאי ראי' מייתי על עור דאינו בכלל מליקה משום שאינו בכלל שחיטה. ואין דברי רש"י מתפרשין אלא אם נאמר דרק הסימנין שישנן בשחיטה הוו מעיקר המליקה וחתיכת המפרקת אינה מדין ומלק אלא ממצות ממול ערפו, ומשום הכי כתב שפיר שהמליקה כשחיטה, וכל שאינו במצות ומלק אינו בהבדלה, דההבדלה על ידי דבר שהוא מעיקר דין המליקה בעינן ומליקה כשחיטה. (והא דמולק בעולת העוף הרוב בשר לאחר הסימנין אין זה משום הבדלה, שכל שאינו בשחיטה אינו בהבדלה, אלא ממצות ממול ערפו שהתורה ציותה למלוק כל מה שממול העורף, ולפי שאי אפשר למלוק הרוב בשר לפני הסימנין משום דהוי כמתה מולקו לאחריהן, אבל אין זה משום מצות הבדלה. ומה שכתב הרשב"א בחידושיו (בדף כ"א ע"א) גבי הותזו ראשיהן דלכולי עלמא הבדלת העוף לא הוי בלי חתיכת הרוב בשר, אין כוונתו דמשום הבדלה חותך גם הרוב בשר, אלא לקישטא דמילתא קאמר, כלפי דינא דהותזו ראשיהן דהוי כמתה, שזהו דוקא עם הרוב בשר, דהרי כהבדלח עולת העוף נאמר בה שדינה להיות חתוכה ומובדלת גם הרוב בשר, אבל אין זה מדין והבדיל אלא ממצות ממול ערפו, ומשום דהכא לא עסקינן במצות הבדלה, אלא במציאות מליקת עולת העוף איך היא נבדלת למעשה). וכן נראה להדיא מדברי הרדב"ז בתשובה חלק א' סימן רנ"ד שכתב דאין פסול חלדה במליקה, משום דהמליקה תמיד על ידי חלדה היא באה, דכשנכנס הצפורן תוך עצם המפרקת כבר נתכסה משני הצדדין יעו"ש. ואי דהוי המפרקת מעיקר המליקה כהסימנין עצמן, איך הוי חלדה על ידי דבר שהוא מעיקר המליקה, ואטו בשחיטה כי האי גוונא כשהסימן רחב יותר מהסכין, וקודם שגמר שחיטתו נתכסה הסכין על ידי בשר הסימן, אטו יהא בזה משום חלדה, ומעולם לא שמענו שיהא שיעור לרוחב הסכין, כדי שלא יתכסה על ידי הסימן בשעת שחיטתו, דכל שהוא מהשחיטה עצמה לא שייך בי' חלדה. ואי דהמפרקת מעיקר המליקה,