נאות יעקב לט

תדע שהרי גם בחטאת, דאין בו כלל מצית הבדלה, מולק גם כן הרוב בשר לאחר הסימן. והיינו רק לדידן דלית לן מחזיר סימנין, אבל למ"ד מחזיר, אין מקום למצוה זו לשיטת רש"י). ואפילו אם נאמר דהמהרש"א אין דעתו כן, וסבירא לי' דגם המפרקת הוי מעיקר המליקה כמו הסימנים, וכמו שנראה כן גם מהתוס' דזבחים (דף ל') כמו שנביא דבריהם לקמן, על כל פנים לא נפלאת היא אם הריטב"א דעתו כדעת רש"י, דאין המפרקת מעיקר המליקה, ולא שייך בה הבדלה, ואם כן יש לומר כתירוצנו, דעיקר דברי רש"י בעולה אמורים, אלא דממילא הוא הדין לחטאת, שלא לחלק במעשה המליקה בין חטאת לעולה, לבד מה שמצאנו חילוקן בתורה ח) ובזה יש ליישב קצת דברי התוס' בחולין (דף פ"ד) שכתבו דדוחק לומר דבעוף לא אמרינן מפרכסת כחי'. ולכאורה למה כתבו כן מצד הסברא ולא הביאו המשנה המפורשת דמס' טהרות ששנינו בעוף טמא דאין שחיטתה מטהרתה ואסורה לבני נח בעודה מפרכסת, וכבר העירונו בזה לעיל. ולדברינו אתי שפיר, דמתניתין דטהרות הי' אפשר לאוקומי בסימן אחד, והתם הוא דהוי מפרכסת דעוף כחי', אבל בשני סימנין אין מפרכסת כחי'. ולפי זה לא הוו מקשו התוס' מידי, דמתניתין דכסוי אינו נוהג במוקדשין איכא לאוקומי כששחט שני סימנין וכמו שהוא הדין לכתחילה בעוף, ומה גם לדעת הרמב"ם דלכתחילה צריך בעוף מדאורייתא שני סימנין כמבואר בדבריו בפרק א' מהלכות שחיטה ועיין שם בכסף משנה ובסימן כ' בבית יוסף. ובכי האי גוונא לא הוי בת העמדה והערכה והוי שחיטה שאינה ראוי' ומצאתי תירוץ זה לדברי התוס' נדפס בשם הגאון ״הגדול״ דמינסק זצ"ל בספר דבר אברהם לאחי הגאבד"ק סמאלעוויטש שליט"א, ואף דמתניתין סתמא קתני דאינו נוהג במוקדשין, ולהנ"ל הרי בשחט סימן אחד יש לחייבו בכסוי, לא קשה. דבאמת במוקדשין אינו חייב בכסוי לעולם, אלו היתה נשארת כן בקדושתה, והא דחייב הכא הוא משום דנידון כחולין דכל העומד לפדות כפדוי דמי, וכמו שהקשו התוס' על קושית הש"ס. אלא דהש"ס מקשה, כיון דקדשי בדק הבית לעולם חזו לפדיון, וכל העומד לפדות כפדוי דמי, מאי נפקא מינה דאינו נוהג במוקדשין, כיון דמ"ל מקום חייב תמיד בכסוי משים דכל העומד לפדות כפדוי דמי, וכתירוצם של התוס'. אלא דבקושיתם דסלקא דעתין דבעי למפרקינהו דוקא כדי שיתחייבו בכסוי, הקשו שפיר דבמוקדשין אינו נוהג אף על גב דתמיד חייב לפדותן ויתחייבו בכסוי, דנפקא מינה מהא דאשמועינן מתניתין דאינו נוהג במוקדשין דלפני פדיונן אין חייבין בכסוי, אבל לבתר דתירצו דגם לפני פדיון חייבין בכסוי משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי, אתי שפיר קושית הש"ס, דאף דחיוב הכסוי בא להן מצד שדינן כחולין לענין זה, מכל מקום כיון דתמיד נוהג במוקדשין, וגם קודם שנפדו, ואין שום נפקא מינה מהא דאינו נוהג במוקדשין, אם כן איך נקטה המשנה דאינו נוהג במוקדשין שהוא היפוך המציאות. אבל אי משכחנא גוונא דאינו נוהג במקודשין כגון בשחט שני סימנין דמפרכסת שלה אינה כחי', לא קשה מהא דנוהג כששחט סימן אחד, כיון דהא דנוהג בסימן אחד הוא גם כן רק מצד שהוא נידון כחולין, ובקדשים באמת אינו נוהג, ואתי שפיר תירוץ הש"ס ולא הוו מקשו התוס' מידי. ולכן כתבו התוס' דדוחק לומר דמפרכסת דעוף אינה כחי', אפילו בשני סימנין, דזה לא מוכחא מתני' דטהרות, אפי"ה מצד הסברא א"ל כן. ולא סבירא להו לחילוקו של הריטב"א. וכיון שכן שוב היא בת פדיון ובת חיוב לעולם ולא משכחת לה כלל לדינא דאינו נוהג במוקדשין, וקשה לתירוץ הגמ'. והא דגם הריטב"א בחידושיו הקשה לקושית התוס' מהא דמפרכסת כחי', אף על גב דלדידי' אית לי' לחלק דבשני סימנין באמת אין מפרכסת כחי' בעוף, ואם כן איכא לאוקומי למתניתן כששחט שני סימנין וכנ"ל. גם זה ניחא, דבאמת עיקר תירוצנו זה אית לי' פירכא, דאיך אפשר לומר דבשחט סימן אחד מפרכסת כחי', והויא בת העמדה והערכה וחייבת בכסוי ובשני סימנין דאינה כחי' פטור מכסוי, משום דהוי שחיטה שאינה ראוי'. והרי כיון דבדיעבד כשרה בסימן אחד, הרי באותה שעה כבר נתחייב בכסוי, דאז הוי שחיטתה שחיטה ראוי', דכיון דבסימן אחד מפרכסת כחי', הרי הוי אז בת העמדה והערכה ובת פדיון וחזי לאכילה, ואם כן איך יפטר מכסוי כששחט אחר כך גם את הסימן השני ונעשית אינה ראוי' לאכילה, והרי זה דומה להא דתנינא בברייתא דחולין (בדף קל"ט) שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבוא לידי הקדש, והכא נמי הרי כבר נתחייב בכסוי קודם ששחט את הסימן השני. ואם באנו לתרץ לדברי התוס' כפי שכתבנו, נצטרך לומר דהתוס' דעתם כדעת הרמב"ם, דלכתחילה צריך בעוף שני סימנין מדאורייתא, ולדידי' יש לומר דלא חייל החיוב כסוי עד אחר שחיטת סימן השני שהוא גמר מצות שחיטתה לכתחילה מדאורייתא, דאף דבדיעבד סגי גם לדידי' בסימן אחד, מכל מקום כששוחט את שניהם, לא נגמרה המצוה אלא לבתר דשחיט לתרוויי', כיון דלכתחילה זהו מצותה גם מדאורייתא, ולכן יש לומר דקודם לכן לא חל עליו החיוב כסוי, דבגמר מצות שחיטה הוא דחייל החיוב כסוי, ובשעה ששוחט שני הסימנין הוי גמר המצוה בסוף שחיטת השני. ובאמת נראה דעת התוס' כהרמב"ם בזה, שכן מתבאר מדבריהם (בדף כ"א ע"ב) בד"ה אינו ועיי"ש בראש יוסף שביאר כן בדעתם. וא"כ אתי שפיר מה שגם הריטב"א הקשה כקושית התוס' דמפרכסת כחי'. דאף על גב דאיהו מחלק במפרכסת דעוף בין סימן אחד לשני סימנין, מכל מקום הקשה שפיר, ואין לתרץ דמתניתין מיתוקמא כששחט שני סימנין, דיש לומר דהריטב"א דעתו כדעת הראשונים, דמדאורייתא גם לכתחילה אין צריך בעוף אלא סימן אחד, ומכי שחט סימן אחד כבר איחייב לי' בכסוי דאז הוי גמר שחיטתה מדאורייתא וגם הוי שחיטה ראוי' וכנ"ל, ושוב אין לפוטרו גם כששחט אחר כך את הסימן השני, ואינה עוד בת פדיון ואינה ראוי' לאכילה דכבר נתחייב בכסוי. והוא נכון. ט) אכן גם תירוץ זה אינו מספיק. דלפי זה הרי יהי' מוכרח דגם להריטב"א אין המפרקת מעיקר המליקה, דאם לא כן היה צריך למולקה בעולה משום הבדלה, (דכל שהוא משום הבדלה הרי בודאי דחלוקין בו חטאת ועולה) ואם כן משום הא גופא לא שייך על זה גם הטעם דוכי מתה עומד ומולק שכתב הריטב"א בטעמו של רש"י, דהרי (בדף כ' ע"ב) קמשני לי' רבא לאביי התם כדי לקיים בה מצות הבדלה, הרי דהך טעמא דוכי מתה לא אמרינן אלא בדבר שהוא מעיקר המליקה שבמקום שחיטה, אבל כל שהוא משום מצוה אחרת לא אמרינן בי' וכי מתה עומד ומולק, אם כן לא תהא מצות המפרקת שהוא מדין ממול ערפו עדיפא מסימן שני שבעולת העוף שהוא משום הבדלה ולא אמרינן בי' וכי מתה עומד ומולק. וגם בלאו הכי קשה דהרי הריטב"א כתב כן בדעת רש"י, ובדברי רש"י (דכ"א ע"ב) מפורש שאין עיקר המליקה אלא בהסימנין כמו שנבאר לקמן בדברינו איה"ש. וגם ממקומו הוא מוכרע דהרי רש"י פירש כן בשני הלשונות בין למ"ד מחזיר דוקא, בין למאן דאמר אף מחזיר שמולק הסימנין לבדן. ובשלמא למאן דאמר מחזיר דוקא דלדידי' אין לעולם שום מצוה במפרקת, כפי שיטת רש"י, הדבר מובן, אבל ללישנא דאף מחזיר דלדידי' יש מקום גם למפרקת בדין המליקה כשלא החזיר הסימנין, ואם נאמר דהמפרקת במקום שהיא באה הוי מעיקר המליקה, להוציא מידי נבלה, אם כן איך אפשר שתתכשר גם בסימנין לבדן, ואיה מצאנו בדבר המוציא מידי נבלה שהוא מכשיר