נאות יעקב לח

ה) הדרן לדידן דלפי המבואר בדברי הראשונים דרק משום היתר האכילה אמרינן דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הרי אין לתרץ לדברי רש"י (בדף כ') כתירוץ הגאונים הנ"ל דהרי עולת העוף בסימן אחד אין בה לא היתר אכילת אדם ולא היתר אכילת מזבח. ובודאי דוחק לומר דדעת רש"י כדעת הרע"ב דעולת העוף שמלק בה סימן אחד כשרה גמורה היא, ולא הוי גם פסולו בקודש שמפרש למתניתין דריש פרק חטאת העוף כמעשה עולה לשם עולה כשר, כשמלק סימן אחד. וכיון דבסימן אחד כשרה גמורה היא וחזיא למזבח, הרי חשיבא כיש לה היתר אכילה, דאכילת מזבח שמה אכילה לענין זה לכולי עלמא, כמו שכתבו התוס' שהבאנו למעלה, ומפרכסת שלה אינה כחי' ויש לומר בה וכי מתה עומד ומולק. אולם אם גם נקבל את הדוחק הזה אכתי מה נעני לדברי רש"י (בדף י"ט) דהרי בדברי הרע"ב לא מצאנו שמכשיר, אלא מליקת סימן אחד היכא דמלק המפרקת, אבל כשלא מלק המפרקת לא אשכחן מאן דמכשיר, דעד כאן לא איפלגו בזבחים (דף ס"ה) אלא ברוב בשר אי מעכב, אבל המפרקת כולה למאן דצריך ודאי דמעכבא ומיפסל הקרבן. ואם כן אין לומר דבמליקת הסימנין לחודיי' הויא כאינה חי', דאם צריכה היא גם מליקת המפרקת, הרי כל זמן שלא נמלקה כדינה, מפרכסת שלה כחי'. ו) ובר מן כל דין, גם עיקר יסוד התירוץ הנ"ל יש לערער עליו, דעיקר הדבר שנאמר וכי מתה עומד ומולק משום הך טעמא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וכל שאינה כחי' הוי כמתה לענין מליקה. לדידי צריך עיון, דבחולין (דף קכ"א ע"ב) איפלגו חזקי' ור' יוחנן בעיקר הדין דמפרכסת כחי', ופרכינן לחזקי' דסבירא לי' מפרכסת אינה כחי', מהא דמפרכסת אין בה טומאת נבלות, ומפרקינן דיצאה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, ולהכי אין בה טומאת נבלות משום דכתיב בה כי ימות, עיין רש"י. ולפי זה לדידן דסבירא לן דמפרכסת כחי', אלא דבמקום שיש לה היתר אכילה אינה כחי', ודאי דהיא רק בגדר כזה שיצתה מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, דהיינו שאינה בגדר מתה כזו שיש בה טומאה במקום אחר אלו לא נשחטה. ועוד כל שכן הוא דהשתא לחזקי' דמפרכסת אינה כחי' בעצם, אפילו הכי לא היי כמתה לענין טומאה, כל שכן לדידן דרק מצד הדין דהיתר אכילה משוינן לה לאינה חי', דבודאי שאינה בגדר מתה גמורה. וכיון שכתבו הראשונים ז"ל דלא אמרינן וכי מתה עומד ומולק, אלא אם כן שהיא מתה גמורה גם לענין טומאה, הרי לא שייך זה כלל בכל הני דאמרינן בהו דיצאה מכלל חי' לכלל מתה לא באה, דבכל אלו הרי אין בהן טומאה. וכיון שכן לא שייך לומר וכי מתה עומד ומולק בישראל בטהורה, דאף דמפרכסת שלה אינה כחי', הרי ודאי דאינה בגדר מתה שיהא בה טומאה לולא שנשחטה. וכל עיקר דברי הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אין להם מקום אלא במידי דבעינן שתהא חי', וכגון בהעמדה והערכה, התם הוא דאמרינן שיצאה מכלל חי', אבל במידי דבעינן שתהא מחה, לא מהני זה כלל, דלכלל מתה פשיטא דלכולי עלמא לא באה, וזה נראה נכון בע"ה, ולפלא על הגאונים הנ"ל שלא העירו בזה. ז) נחזור לעניננו שנסתר תירוצנו לדברי הריטב"א שכתב בטעמו של רש"י דמולק את הסימנין לבדן משום דוכי מתה עומד ומולק. והוא סותר בזה את דבריו (בדף כ') ודברי כל הראשונים שם. ולכאורה היה נראה בישוב דבריו, דהריטב"א מחלק בין סימן אחד בעוף לשני סימנין. דבסימן אחד מפרכסת שלה כחי', אבל בשני סימנין בעוף לא הוי כחי'. ואף על גב דבמתניתין בפרק א' דמסכת טהרות סתמא קתני ואין שחיטתה מתירתה ואסורה לבן נח משום דמפרכסת כחי', ולפי דברינו הרי בשני סימנין מותרת לבן נח. לא קשה, דמתניתין רק הא אשמועינן דאין השחיטה מתרת לבן נח את המפרכסת בעוף טמא, כל זמן שמפרכסת שלה כחי'. והא דניתר לבן נח בשני סימנין, הרי אין זה מצד פעולת השחיטה, אלא משום דבשני סימנין מפרכסת שלה אינה עוד כחי', ואין עלי' עוד דין אבר מן החי, ומותרת לב"נ משום דכבר מתה ולא מפני שהשחיטה התירתה. ואם כן אתו שפיר שני דיבורי הריטב"א, דגבי ותקשה לך עולת העוף דאיירי אחר מליקת סימן אחד, כתב שפיר דלא שייך שם וכי מתה עומד ומולק, משום דבסימן אחד מפרכסת כחי'. והכא דקאי בעיקר דין המליקה למאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, כתב דאין למלוק המפרקת לאחר הסימנין מטעמא דוכי מתה עומד ומולק, ומשום דבעולת העוף דבעי שני סימנין ואין מפרכסת שלה כחי', הרי שייך בה טעמא דוכי מתה עומד ומולק, ואין למלוק בה המפרקת אחר הסימנין, וממילא גם בחטאת אף שמליקתה בסימן אחד, ולא שייך בה הך טעמא, דהרי בסימן אחד מפרכסת כחי', מכל מקום אינו מולק גם בה המפרקת, דהרי לא מצאנו שתהא חטאת העוף חלוקה במליקתה מדין עולת העוף, לבד מדין ההבדלה, וכיון דבעולה אין צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין, הוא הדין בחטאת, דאין שנוי במיקתן. ואף דהמהרש"א כתב דרק בחטאת מולק הסימנין לבדן, אבל בעולה צריך גם לרש"י מליקת המפרקת משום הבדלה, ולדברינו הרי העיקר מה שכתב רש"י דאין צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין הוא בעולה, ומשום עולה אמרינן כן גם בחטאת, ויהי' סתירה לדברינו מדברי המהרש"א. אבל הן דברי המהרש"א לא יתכנו אלא אם נאמר דהמפרקת הויא מעיקר המליקה, והוי במקום שחיטה להוציא מידי נבלה כמו הסימנין, דאם נאמר דהמפרקת אינה אלא למצוה בסדר הקרבן ואינה במקום שחיטה, לא שייך בה גם מצות הבדלה, כדאמרינן (בדף כ' ע"ב) כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, ורש"י ז"ל (בדף כ"א ע"ב) ד"ה אף הוסיף עוד לפרש דבמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה, הרי דברי רש"י ברורים דהבדלה לא הוי אלא בסימנין, ואפילו אם נדחוק דכל מה שהוא מעיקר המליקה שהיא כשחיטה חשוב ישנו בשחיטה, ובכלל זה גם המפרקחת הרי כל זה אם נאמר דהמפרקת היא מעיקר המליקה, אבל לפי מה שנוכיח לקמן בראיות נכוחות דעיקר המליקה שבמקום שחיטה להוציא מידי נבלה היא רק מליקת הסימנין, והמפרקת אינה אלא למצוה הרי לא שייך כלל על המפרקת מצות הבדלה. (והא דמולק הרוב בשר בעולה לאחר שני הסימנין, אין זה מצד הבדלה, אלא ממצות ממול ערפו, שציותה התירה למלוק את כל מה שממול העורף, וגם הרוב בשר בכלל מצוה זו, ולפי שאי אפשר למולקו קודם הסימנין דלא תהי' כמתה מולקו לאחר הסימנין אבל אין זה ענין למצות הבדלה, ראוי' והרי חזי לאכילה על ידי פדיון, וכתבו דלה"ר שמעי' דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' אתי שפיר דלאו בת העמדה והערכה היא, ואם איתא דלגבי עכו"ם הוי כחי', הרי יש לה פדיון על ידי עכו"ם שפדיונן פדיון. ואיני יודע ממש שיחתו של הגאון הנ"ל דכל חידושו של הבכור שור הרי הוא, דאפילו למאן דלית לי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, יש להתיר לעכו"ם מטעם דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', וניתרת בשביל זה גם להעכו"ם. אבל למאן דאית לי' מי איכא מידי כו', והיתר המפרכסת שעל ידי שחיטה נאמר גם לעכו"ם, פשיטא דגם לעכו"ם חשיבא כאינה חי', אחרי דגם לדידהו יש אותו היתר אכילה שלישראל, אם כן מה ענין דברי התוס' לחידושו של הבכור שור, אטו התוס' לרב אחא בר יעקב קאו התם, דלית לי' מי איכא מידי ואי דלרב אחא בר יעקב תשאר קושית התוס', אמאי חשבינן לשחיטת שחיטו חוץ שחיטה שאינה ראוי', הרי תירצו בתוס' עוד שם דשחיטה לא הוי מום. ולא אמר כלום.