נאות יעקב לז

ועכו"ם בטהורה דלאו שחיטה היא כו' אבל היכא דשחיטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחי' מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדי' היא, כיון דשחיטה גמורה היא להוציא מידי נבלה וגם להתירה באכילה אם הי' לה פדיון, (פירוש דלולא הדין שההיתר עושה אותה אינה חי' ולאו בת העמדה והערכה הרי הי' לה פדיון והיתר אכילה, ובאופן זה אמרינן דאינה כחי', אף שעל ידי זה יסובב דאין לה עוד היתר אכילה, שהרי מכיון דדיינינן לה כאינה חי' הרי לאו בת העמדה והערכה היא ואינה עוד בת פדיון ואינה ראוי' לאכילה, מכל מקום חשובה כיש לה היתר אכילה, כיון דלולא דין זה דמשוינן לה לאינה חי', יש לה היתר אכילה. ועיין לקמן בדברינו בביאור דברי הרשב"א בארוכה) דהכא אליבא דר' שמעון קיימינן דקדשי מזבח לר' שמעון היו בכלל העמדה והערכה עכ"ל. הרי שגם בדבריהם הובלט היתר אכילה, ואין לנו לדחוק ולפרשם לכוונה אחרת בשעה שיש לנו להתאימן עם הדברים המפורשין בדברי הרשב"א. ואם כן אחרי שנתבאר לנו מדברי הראשונים הנ"ל דרק היתר האכילה הוא דמשוי לה לאינה חי', ובשעה שיש איסור אכילה איזה שהוא, מפרכסת כחי' גם בישראל בטהורה, הרי נדחה תירוץ הגאונים לדברי רש"י (שבדף כ'), דבמלק סימן אחד בעולת העוף נהי דאינו מטמא בבית הבליעה, אבל כיון דפסולה היא, ואין לה היתר אכילה אפילו למזבח (וגם פדיון ליכא כאן גם לולא הדין דאינה כחי') אין לומר בה עוד דמדין ישראל בטהורה מפרכסת שלה אינה כחי'. וגם טעמו של רש"י (בדף י"ט) דאינו מולק המפרקת לאחר הסימנין, משום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' ואמרינן בה וכי מתה עומד ומולק, לא יתיישב עוד לפי זה, דאם הי' הדין שצריכה גם מליקת המפרקת לאחר הסימנין, הרי כל זמן שלא נמלקה המפרקת, פסולה היא במליקת הסימנין לחודיי', ונהי דלא מטמא בבית הבליעה, לשיטת רש"י בפירושא דפסולו בקודש וכמו שכתבנו לעיל, אבל פסולה מיהת הוי בלי חתיכת המפרקת, ואין בה לא היתר אכילת אדם בחטאת העוף ולא היתר אכילת מזבח בעולת העוף, וכל כי האי גוונא לא דנינן בה דין ישראל בטהורה, והוי מפרכסת שלה כחי'. ומה שתמך ״הגדול״ ז"ל יתדותיו בדברי התורת חיים בחידושיו לחולין (בדף כ') ובדברי האחרונים בסימן כ"ז שהתירו טרפה מפרכסת לבן נח, ונסתייע מזה דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אף במידי דליכא היתר אכילה. ולכאורה דבריהם שלא ככל דברי הראשונים האמורים למעלה. אבל באמת אין מדבריהם שום ראי' לפרט זה, דהתם לאו משום טעמא דמפרכסת אינה כחי' אתו עלה, להתיר משום טעם זה מפרכסת טרפה לבן נח, אלא מטעם מי איכא דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דגם בטרפה שייך טעם זה, כמו שביארו האחרונים וכמו שיבואר לקמן בדברינו בארוכה. ולפלא על הגאון ״הגדול״ ז"ל שנתן טעם אחר לדבריהם, דטעם זה מבואר להדיא בדברי התורת חיים שם ובדברי כל האחרונים שבסימן כ"ז, שמהם נסתייע הוא ז"ל לסברתו, שהם טרחו להוכיח שם דגם בטרפה אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ודחקו לחלק בין טרפה לטמאים שכתבו התוס', דכיון דאסור לישראל באיסור אחר לא אמרינן בי' מי איכא מידי כו' יעויין שם בתבואות שור ובפרי מגדים. ואין הדבר צריך למודעי דבסימן כ"ז ההיתר דלבן נח בטרפה אינו ענין כלל להא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אלא הטעם הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ואין זה נוגע לתירוצו בדברי רש"י. ד) גם בעיקר הדבר שפשוט בעיני, הגאון הגדול' ז"ל להתיר מפרכסת לבן נח מטעם דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', גם לולא הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכום אסור. אמת שכן כתב גם התבואות שור בחידושיו (בדף ל"ג). אבל לדעתי יש להעיר על זה מדברי הרשב"א הנ"ל בבבא קמא (דף ע"ז) דאחר שביאר שם דרק ביש לה היתר אכילה מפרכסת אינה כחי', כתב עוד וזה לשונו: דלא אמרו שנים אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל ובין לאינו ישראל וכיון שכן הרי הוא כמנחא בדיקולא, עכ"ל. וכלשון הזה כתב בחידושיו לשבועות (דף י"א) ובשני המקומות דקדק לומר שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל ובין לאינו ישראל, הרי דרק כשניתרת גם לנכרי משוינן לה לאינה חי', אבל אלו היתה ניתרת לישראל לחודי' לא הוי בזה כאינה חי'. והדבר מוסבר לפי דברי הרשב"א דעיקר הטעם דהוי כאינה חי', הוא משום דהיתר האכילה משוי לה כבשרא בדיקולא ומוציאה מדין חי', ומשום הכי בעינן שלא ישאר בה עוד שום איסור, שבא מצד דין חיותה, וזהו רק כשניתר איסור אבר מן החי שבה מכל וכל גם לבן נח, אבל בזה שניתר לישראל לחודי', לא נוכל עוד לומר דהוי כבשרא בדיקולא, כל זמן דלענין בן נח דינה כחי' ואסורה לו משום אבר מן החי, וכן בתורת הבית הזכיר ההיתר דלבן נח לענין שתהא כבשרא בדיקולא. ואולם גם לולא דברי הרשב"א צריך לומר כן, דהרי הרשב"א רק הא מילתא חידש לן דלמיהוי כאינה חי', בעינן שתהא מותרת באכילה לגמרי ולא יהי' בה שום איסור אכילה גם משם אחר שאינו מצד אבר מן החי, ואז הוא דחשיב כבשרא בדיקולא, דהוי אוכל גמור ויצא מדין חי. אבל כשיש עלי' איסור מצד אבר מן החי אף שהוא רק לבן נח, מכל מקום עדיין דין חי עלי' במקצת, ובזה אין אנו צריכין לחידושו של הרשב"א דודאי כל עוד שיש עליו איסור מצד חיותו אין לומר על מפרכסת כזו דאינה כחי'. (ואף דההיתר שלהנכרי הוא רק מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, באופן דעיקר ההיתר לכאורה הוי רק לישראל, ואם כן איך שייך לומר דמשום ההיתר שלבני נח תהוי כבשרא בדיקולא אחרי דגם עתה שהותר גם לבני נח, עיקר ההיתר נאמר רק לישראל, וא"כ מה יוסיף ומה יגרע ההיתר הזה דלבני נח שהוא רק מטעם מי איכא מידי כו'. זה אינו דבאמת עיקר ההיתר של מפרכסת נאמר גם לבני נח, כמו שנאמר לישראל, ומי איכא מידי דאמרינן אינו אלא הוכחה, דכל דין שהוא להקל מכפי שהי' קודם מתן תורה, נאמר גם לבן נח, כמו שכתב רש"י בסנהדרין (דף נ"ט) דישראל להתקדש יצאו ולא להקל עליהם, וזהו פירושו דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור הנאמר בכל מקום, ומיני' ידעינן דעיקר ההיתר של מפרכסת נאמר גם לבן נח, ומשום הכי חשיב לן גם היתר זה כדי לאשוויי' מחמתו לאינה חי') וכיון דעל ידי ההיתר דלישראל לחודי', לא משוינן לה לאינה חי', כל זמן שלא ידענו מטעם אחר דשרי גם לנכרי, אם כן איך נתירה לנכרי משום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', גם בלי הטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כסברת הגאונים הנ"ל, אחרי דלולא טעם זה שמתיר גם לנכרי, לא הוי אמרינן כלל דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. וגם דלפי דבריהם תקשה הא דלרב ארא בר יעקב אסורה מפרכסת לבני נח, משום דלית לי' טעמא דמי איכא מידי כו' דאכתי תשתרי לעכו"ם משום דאינה חי', והתבואות שור כתב באמת לדקדק בזה מה שפירש רש"י בדברי רב אחא בר יעקב דקאי אריאה. אבל מה נעני לשארי ראשונים שמפרשים לדברי רב אחא בר יעקב גם על יתר בני מעיים, עיין בתורת הבית ריש שער ג', ועיין בחידושי הר"ן מה שכתב בכוונת רש"י שפירש לדברי רב אחא בר יעקב אריאה דוקא, יעו"ש.*) *) וראיתי בספר בית יצחק להגאון ר' יצחק שמעלקיש מלבוב בחלק יו"ד סימן מ"ד שהביא ראי' לדברי הבכור שור הנ"ל, דמטעם דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' יש להתיר מפרנסת גם לבן נח, מדברי התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) שהקשו על שחוטי חוץ דחשיב שחיטה שאינה