נאות יעקב לו

מתרתי נקט, וגם ראי' לזה משחיטת קדשים דאמרינן (בדף פ' ע"ב) דהוי שחיטה שאינה ראוי', ואטו לר"ש לא תתיר שחיטת קדשים את המפרכסת מאיסור אבר מן התי, והרי קבלת הדם הויא תמיד בשעת פרכוסה ואיך מקבלין דם מן החי. והניחא למה שכתבו התוס' בחולין (דף פ') דבקדשים גם לר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ורק לענין אותו ואת בנו שאני יעו"ש בדבריהם, אבל למה שנראה מדברי התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) דגם בקדשים לאו שמה שחיטה (ועיין בהגהות מלא הרועים בש"ס ווילנא מה שהעיר בסתירת דברי התוס') אטו לא תצא מפרכסת דקדשים מידי אבר מן החי, וזהו דבר שלא שערו אדם. אלא פשוט דכמו שמוציאה מאיסור נבלה לר' שמעון הכי נמי מתרת מאיסור אבר מן החי שאין שים טעם לחלק ביניהם) דאין זה ענין כלל למחלוקת דר' שמעון ורבנן. וזה מוכח גם מאריכות לשון הרשב"א בהסבר הדבר דדוקא בהיתר אכילה יצאה מכלל חי', דאם כוונתו בזה משום דלר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, ולכן לא יצאה על ידי שחיטה כזו מכלל חי', כל האריכות בזה למותר הוא, דהחילוק מובן פשוט דביש לה היתר אכילה, שהיא שחיטה ראוי' ושם שחיטה עלה הוי כאינה חי', כיון דלענין שתהא כאינה חי' בעינן שם שחיטה, וכשאין לה היתר אכילה דהויא שחיטה שאינה ראוי', דלאו שמה שחיטה, מפרכסת כחי'. אלא דהדבר מתבאר כמו שכתבתי דהכא אין לנו ענין לעצם השחיטה, אלא לההיתר והשינוי הבא מחמתה, ומשו"ה ל"ש זה למחלוקת דר"ש ורבנן בשחיטה שאינה ראוי', וכנ"ל. באופן דמה שכתב הרשב"א דרק היתר האכילה משוי לה לאינה חי', דכולי עלמא היא. דהכא הטעם דהוי כאינה חי' הוא משום דהוי שם אוכל עלה והויא כבשרא בדיקולא. ודומה לטעם זה של הרשב"א כתב רש"י בחולין (דף קכ"ח) ד"ה רב אשי לענין הכשר טומאה, וזה לשונו: ור' שמעון לטעמי' דאמר בפרק שני דף ל"ו שחיטה מכשרת ולא דם והאי אבר כיון דלא מהני לי' שחיטה להתירו באכילה אף על גב דאהני לי' לטהורי מידי נבלה לא מכשרא לי' לטומאה דטעמא דשחיטה מכשרת היינו משום דמשוי לי' אוכלא לענין היתר אכילה משוי לי' נמי אוכלא לענין טומאה והכא ליכא למימר הכי, עד כאן לשונו. (איברא דמדקדוק לשון רש"י במשנה (דדף ל"ג) לא משמע הכי שכתב שם מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אמה"ח משויא לי' נמי אוכלא לגבי טומאה, הרי נראה דלא בעינן היתר אכילה להכשר שחיטה. אלא דסני במה שמוציא מידי אמה"ח. ומצאתי בראש יוסף שכתב לדבר פשוט, דגם בטרפה שחיטה מכשרת. ודייק לה מלשון רש"י הנ"ל במשנה, ואיך העלים עין מדברי רש"י אלו (בדף קכ"ח) המפורשין להיפוך דגם באבר המדולדל דאיסורו נפיק מובשר בשדה טרפה ואין בו אלא מצות פרוש דרבנן, לדעת רש"י עצמו בחולין (דף ע"ד ע"א) (דלא סבירא לי' כהרמב"ם שמפרש מצות פרוש דאורייתא) אפילו הכי אין שחיטה מכשרת אותו לקבל טומאה וכל שכן טרפה גמורה דאורייתא ובודאי שאין לדחות דבריו המפורשין משום הדקדוק שבלשונו בפרק השוחט). וכמו כן בנידון דידן עיקר הטעם הוא משום דהיתר האכילה משוי לה לאינה חי', דכל דשם אוכל עלה הוי כבשרא בדיקולא, ואין זה ענין למחלוקת דר' שמעון ורבנן בדין שחיטה שאינה ראוי', דהכא מה דהוי כאינה חי' לאו דין השחיטה הוא, אלא דהיתר האכילה הבא על ידה הוא דמשוי לה לאינה חי' וא"כ גם לרבנן בעינן בזה היתר אכילה דוקא. וכי תימא אם נשוה דין זה לדין הכשר שחיטה לר' שמעון, אם כן גם כשאסור באכילה מדרבנן נימא דמפרכסת שלו כחי', דהרי אבר המדולדל אין איסורו אלא מדרבנן, לדעת רוב הראשונים, ומדאורייתא חזי לאכילה, ואפילו הכי אין השחיטה מכשירתו לקבל טומאת אוכלין. ואם כן לא משכחת לה לעולם להרשב"א דין זה דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', שהרי תמיד אסורה היא באכילה, מדרבנן מיהת, בשעת פרכוסה משום לא תאכלו על הדם דדרשינן לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה, ולהרמב"ם הוי דאורייתא עיין לקמן בדברינו, ורש"י כתב בחולין (דף קכ"א) דהוי אסמכתא דרבנן, וכן נראה דעת רוב הראשונים, אבל מדרבנן מיהת אסור ולא גרע מאיסור אבר המדולדל, ואיך חשוב אוכל לאשווי' לאינה חי'. זה אינו, דבאמת כבר הקשו התוס' בחולין (דף ע"ג ע"ב) ד"ה הוכשרו אהא דאבר המדולדל שאין השחיטה מכשירתו, והרי חזי לאכילה מדאוריי', ותירצו דכיון דכל הכשר שחיטה הוא רק מדרבנן, לא מצי להכשיר היכא דלא חזי לאכילה מדרבנן. ואם כן זהו רק בהכשר שחיטה שהוא מדרבנן, אבל במידי דאורייתא כל היכא דמדאורייתא חזי לאכילה חשוב אוכל, ומשום הכי אינה כחיה. וליכא למימר דכי היכי דהכשר שחיטה לענין טומאה לר' שמעון שהוא מטעם דמשוי לי' אוכל, אינו אלא מדרבנן, הכי נמי הא דמפרכסת אינה כחי', שהוא גם כן משום היתר אכילה, הוא גם כן רק מדרבנן, ואם כן היה לנו לומר דכשאינו ראוי לאכילה מדרבנן מפרכסת שלה כחי', כמו התם בהכשר שחיטה, ואכתי לא משכחת לה לעולם הא דאינה כחי' לפי דברי הרשב"א. דהא ליתא, דעל כרחין דהכא עדיפא מדהתם, דהרי גם לרבנן דפליגי התם אר' שמעון בהכשר שחיטה ולא מהני להו טעמא דהיתר אכילה, מודו הכא בישראל בטהורה דמפרכסת אינה כחי' משום האי טעמא דהוי אוכל, ועל כרחין דהכא מדאורייתא אינה כחי' תדע דאם לא כן איך מהני טעם זה כדי לאשוויי' ללאו בת העמדה והערכה, ולפוטרה מכסוי משום שחיטה שאינה ראוי', אי נימא דמדאורייתא חי' היא והוי בת העמדה והערכה ושחיטתה שחיטה ראוי'. וגם דאיך מיחשבא אוכל שאין יכול להאכילו לאחרים לר' שמעון, מטעם זה דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' ולא חזי לפדיון, והרי התוס' בחולין (דף ע"ג ע"ב) ובבבא קמא (דף ע"ז ע"ב) כתבו דמה דהוי אוכל מדאורייתא אף שאסור מדרבנן חשוב אוכל שיכול להאכילו לאחרים לר' שמעון. אלא על כרחך דהא דמפרכסת אינה כחי' כשיש לה היתר אכילה הוא דאורייתא. ולא דמי להכשר שחיטה דהתם להוריד לה תורת טומאה אינו אלא מדרבנן אפילו לר' שמעון, משום דבקרא מים כתיב, ולרבנן לא מהני כלל, אבל להוציא מתורת חי' סברא היא, ומהני לכולי עלמא מדאורייתא. והרי דעת רוב הראשונים באיסור דלא תאכלו על הדם שהוא אסמכתא דרבנן. (והרמב"ם דסבירא לי' דהוי דאורייתא, באמת לא סבירא לי' להא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ויבואר לקמן בדברינו בארוכה) ולא מהני זה למידי דאורייתא על כל פנים חזינן מפורש מדברי הרשב"א, דהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי' העיקר תלוי בהיתר אכילה ולא סגי במה שמוציא מאיסור אבר מן החי ומאיסור נבלה. (ומה שיש להקשות על דבריו שסותר את עצמו בחולין (דף פ"ד) יתבאר לקמן אי"ה). ואחרי דברי הרשב"א הנ"ל המפורשין אנו רואים שכן מכוונים הדברים גם בלשון הר' שמעי' שהביאו התוס' בחולין (דף פ"ד) דזה לשונם ומפרש הר' שמעי' דשחט בה שנים או רוב שנים היינו כדאמרינן בהעור והרוטב דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה כדפירש ר"ח לעיל בפרק ב' והתם דוקא מפרכסת היא כחי', דעל ידי שחיטה אינה ניתרת באכילה והוי כחי' עד שתמות כו', אבל הכא דבשחיטה זו משתרי באכילה לאו בני העמדה והערכה נינהו, עד כאן לשונם. הרי שגם בדבריו הוזכר עיקר החילוק של היתר אכילה. ולולא דברי הרשב"א המפורשין היה אפשר לדחוק דמה שכתבו שמתירו באכילה, היינו שהשחיטה מצד עצמה מתורתן מהאיסור התלוי בהיתר השחיטה, דהיינו שמתרת מאיסור אבר מן החי ומוציאתן מידי איסור נבלה, ומה שיש כאן איסור מצד אחר לא איכפת לן. אבל אחרי דברי הרשב"א הנ"ל, דכל היכא דאסורה באכילה אפילו אם מצד אחר, מפרכסת שלה כחי', אין לנו לדחוק ולהוציא דברי התוס' מפשטן. וכן נראה מדברי התוס' בבבא קמא (דף ע"ו) שכתבו ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחי' אלא כגון ישראל בטמאה