נאות יעקב לה

ונראה לפי זה דלר' אלעזר בר' שמעון דפסלה שהיי' בסימן שני, הוי גם סימן שני מעיקר המליקה. ואם כן תשאר לדידי' קושית אביי על מליקת סימן שני בעולת העוף, וכי מתה עומד ומולק. ולתירוצנו הנ"ל בדברי רש"י אתי שפיר, כיון דכל קושית הש"ס בנוי' על זה דבסימן אחד כבר נגמר הכשרה, דמשום הכי מפרכסת שלה אינה כחי', אם כן זהו רק לרבנן דלא פסלה שהיי' בסימן שני, משום שאינו אלא ממצות הבדלה, דכותיי' אתיא מתניתין דזבחים דעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בבית הבליעה. אבל לר' אלעזר ב"ר שמעון, אם נאמר דלדידי' הוי גם סימן שני מעיקר המליקה, כמו שנראה מדברי רש"י בזבחים הנ"ל, על כרחך דפליג אמתניתן דריש פרק חטאת העוף, ולדידי' מליקת סימן אחד מטמא בבית הבליעה. ואם כן לר' אלעזר ב"ר שמעון קושית הש"ס מעיקרה ליתא, דכיון דלא נגמר הכשרה בסימן אחד, הרי מפרכסת שלה כחי', ואין לומר בה עוד וכי מתה עומד ומולק. ועיקר הקושיא היא רק לרבנן, ומשני שפיר התם כדי לקיים בה מצות הבדלה. אולם יפה העיר לי אחד דבזה יתיישבו לנו רק דברי רש"י עצמו (בדף כ' ובדף י"ט), אבל אכתי לא תתיישב בזה הסתירה שבדברי הריטב"א, דהרי הריטב"א עצמו הקשה כקושית הראשונים על דברי רש"י (בדף כ' ע"ב) שכתב דבחד סימן הוי כמתה. הרי דהריטב"א לא סבירא לי' טעם זה, דמשום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אמרינן בה וכי מתה עומד ומולק, ואיך נפרש טעם זה לדבריו בדעת רש"י, דמשים הכי אינו מולק המפרקת, והסתירה במקומה עומדת. ג) על כל פנים דברי רש"י עצמן מיושבין לכאורה בין (בדף י"ט) בין (בדף כ') דטעם אחד להן. וראיתי בספר דבר אברהם לאחי הרב הגאון מוהר"ר אברהם דובער שיחי' האב"ד דעיר סמאלעוויץ, שהביא בשם חותנו הגאון האמתי ״הגדול״ דמינסק זצ"ל ליישב דברי רש"י (בדף כ' ע"ב) כמו שכתבנו וכמו שכתב הגאון בעל החתם סופר זצ"ל. אכן לדעתי עיקר התירוץ לדברי רש"י שהחזיקו בו גם הגאונים הנ"ל, אין לו מקום כלל. ולפי שיש לי לדון על כל פרט מדברי הגאון ״הגדול״ זצ"ל בתירוצו זה, כפי שראיתים נדפסים בספר אחי הנ"ל אעתיקם ב"ה כלשונם. וזה לשונו שם: עפ"י שיטת הר' שמעי' בתוס' חולין (דף פ"ד) דדוקא ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה מפרכסת כחי' וכן הוא שיטת רש"י עצמו בחולין (קכ"א) ובבבא קמא (ע"ו), דישראל בטהורה הואיל והשחיטה מתרת הוי לי' כמתה, הואיל ומטהרה מידי נבלה כמו שכתב התורת חיים בחולין והובא באחרונים יורה דעה סימן כ"ז, ואם כן אתי שפיר שיטת רש"י הנ"ל, דבעולת העוף מיד שמלק סימן אחד, אהני לי' לטהר מידי נבלה, כדאיתא בזבחים (דף ס"ו) במשנה דעולת העוף שעשאה כמעשה חטאת אינו מטמא בבית הבליעה, אם כן הוי לי' אחר סימן אחד כמתה ואתי שפיר היטב. עד כאן לשונו הנוגע לעניננו והנה תירוץ זה אין לו מקום אלא אם נאמר דמה שכתבו הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', לאו דוקא בשחיטה המתרת באכילה הוא, אלא כל שחיטה שמוציאה מידי איסור אבר מן החי ומאיסור נבלה, מפרכסת שלה אינת כחי'. דאי נימא דבעינן דוקא היתר אכילה כדי לאשוויי' לאינה חי', (דומה למה שכתב רש"י בפרק העור והרוטב, בטעמא דשחיטה מכשרת לר' שמעון כמו שנביא דבריו לקמן) הרי בעולת העוף אין לה היתר אכילה כלל. ונהי דבמלק שני הסימנין יש לומר דמה שניתר לאכילת מזבח חשיב גם כן היתר אכילה, דאפילו למאן דאמר בחולין (דף פ"א) דאכילת מזבח לאו שמה אכילה, הרי כתבו התוס' בחולין שם ובמנחות (דף ק"ב), דרק לענין שחיטה שאינה ראוי' סבירא לי' למאן דאמר זה דאכילת מזבח לאו שמה אכילה, משום דלא הוי דומיא דטבוח טבח והכן, אבל לשארי דברים לכולי עלמא אכילת מזבח שמה אכילה. והכי נמי לאשוויי' מפרכסת לאינה חי' סגי בהיתר אכילת מזבח. אבל במלק סימן אחד דגם למזבח לא הותרה עדיין, אם כן אם נדון גם בזה דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', בעל כרחין לומר דכדי לאשוויי' אינה חי', לא בעינן כלל היתר אכילה, אלא כל שחיטה כשרה שמוציאה מידי אבר מן החי ומידי נבלה, מפרכסת שלה אינה כחיה. וכן הבינו הגאונים הנ"ל בתירוצם. אבל לא כן כתב הרשב"א בחידושיו לב"ק (בדף ע"ז) גבי פרה מטמא טומאת אוכלין לר' שמעין, שמבואר שם להדיא בדברי הרשב"א דגם להראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', זהו רק בשחיטה המתרת באכילה לגמרי דמשוי לה כבשרא בדיקולא (לשון הרשב"א שם בסוף דבריו) אבל שחיטת פרה שאינה מתרת באכילה, אף על פי שמוציאה מידי אבר מן החי ומידי נבלה ככל הכשר שחיטה, מפרכסת שלה כחי', וכן כתב בחידושיו לשבועות (בדף י"א) עיי"ש. הרי דבעינן דוקא שחיטה המתרת באכילה לגמרי ולא סגי במה שמוציאה מידי נבלה ומידי אבר מן החי. וא"כ אין מקום לתירוצם בעולת העוף. ואין לומר דמהרשב"א אין ראי' לדידן. דלדידן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, כל שהיא שחיטה כשרה אף שאינה מתרת באכילה כיון דשמה שחיטה מפרכסת שלה אינה כחי'. ומה שכתב הרשב"א דבעינן דוקא שחיטה המתרת באכילה, זהו רק לר' שמעון דקאי התם אליבי'. דלר' שמעין דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, ולא מיקריא שחיטה לשום דבר אלא אותה שמתרת באכילה, הכי נמי לאשויי מפרכסת כאינה חי' בעינן דוקא שחיטה המתרת באכילה. אבל לדידן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה לכל דבר, הכי נמי לענין לאשוויי לאינה חי' סגי בשחיטה כשרה שמוציאה מידי אבר מן החי ומאיסור נבלה אף שאינה מתרת באכילה. דזה אינו דכל מחלקותם דר' שמעון ורבנן אינה ענין כלל לכאן. דהא דנחלקו ר' שמעון ורבנן אי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, זהו רק במידי דתלי בשחיטה ובעינן בה שם שחיטה דוקא, כמו באיסור דאותו ואת בנו ודומיהן דהלאו בא על השחיטה עצמה, ולא על ההיתר הבא מחמת השחיטה. והתם הוא דנחלקו, דר' שמעון סבר דלא מיקריא שחיטה אלא זו שמביאה לידי היתר אכילה, ורבנן סברי דגם אותה המתרת מאיסור אבר מן החי ומאיסור נבלה הוי עלה שם שחיטה. אבל העיקר מה שאנו דנין עליו, היא השחיטה עצמה ועלי' הוא דנחלקו. מה שאין כן בהא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', דלא השם שחיטה שנעשה בבהמה זו, גורם לה שתהא כאינה חי', אלא הדינים שנתחדשו בה על ידי השחיטה שנוהגים בבהמה שחוטה ואינן נוהגין בחי', כמו היתר אבר מן החי ושלא תתנבל עוד במיתתה, בזה הוא דיצאה מכלל בהמה חי' ובאה לכלל שחוטה. וכמו שכתב הרשב"א הטעם דאינה כחי' משום דהוי כבשרא בדיקולא. הרי דהעיקר מה דהוי כאינה חי', הוא משום שינוי הדין שנעשה בה על ידי השחיטה. אלא דאני דנין באיזה שינוי הוי כאינה חי', אי בעינן לזה דוקא היתר אכילה גמור, ובזה הוא דיצאה מכלל חי', או דסגי במה שהותרה מאיסור אבר מן החי ויצאה מידי נבלה. והרשב"א חידש לן דדוקא בהיתר אכילה גמור יצאה מכלל חי'. אבל בפרט זה לא מצינו מחלוקת כלל. ואם יש טעם לומר דלרבנן סגי לזה בהיתר איסור אבר מן החי ואיסור נבלה, ולא בעינן דוקא היתר אכילה היא הדין לר' שמעון (דודאי לר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' מתרת איסור אבר מן החי כמו שמתרת לאיסור נבלה, כדאמרינן בגמ' מודה ר' שמעון שמוציאה מידי נבלה, דמאי שנא איסור אבר מן החי מאיסור נבלה, וחדא