נאות יעקב לד

לדעת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים לענין איסור) וגם בעוף מפרכסת כחיה, כמבואר במשנה ריש מסכת טהרות, ומייתי לה הש"ס בחולין (דף ק"ב) גבי עוף טמא, דאין שחיטתה מתירתה ואסורה לבן נח משום אבר מן החי כל זמן שמפרכסת, (עיין בתוס' חולין (דף פ"ד) וצ"ע, ומצאתי באחרונים שהעירו בזה, ועיין לקמן בדברינו קצת יישוב לדברי התוס') משום דמפרכסת כחי'. ועיין בדברי הריטב"א גבי ותקשה לך עולת העוף שכתב להדיא דמשום דמפרכסת כחי' לא אמרינן בעולת העוף מכי מלק סימן אחד, וכי מתה עומד ומולק, ואם כן טעמו שכתב כאן בדעת רש"י, סותר דבריו הוא, ודברי כל הראשונים בזה. ב) ולכאורה היה אפשר ליישב טעמו של הריטב"א בדעת רש"י, לפי מה שכתבו הראשונים דבישראל בטהורה מפרכסת אינה כחיה, וגם דעת רש"י נראה כן בחולין (דף קכ"א ע"ב) (ומדבריו בבבא קמא (דף ע"ו ע"ב) אין ראי' דיש לפרש בכוונתו כמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לחולין (בדף פ"ד) דאף על גב דמפרכסת כחי', לא חשיב עומד לפדות דשמא עד שיפדה יגמר הפרכוס ותמות, ולכן אין לומר בו דכפדוי דמי יעו"ש ומצאתי שכתבו כן). וכן היא גם דעת הריטב"א כמבואר בחידושיו לחולין (בדף פ"ד) יעו"ש, ומשום הכי במליקה דישראל בטהורה היא, מפרכסת שלה אינה כחי', ולכן לאחר שנמלקו הסימנין אמרינן וכי מתה עומד ומולק. ואף דאם נצריך מליקת המפרקת לאחר הסימנין, הלא לא נגמר עוד הכשר המליקה בהסימנין לחודיי', ואם כן אכתי מפרכסת שלה כחי'. דהרי כל טעמן של הראשונים דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', הוא משום דהכשר השחיטה משוי לה לאינה חי'. ואם כן זהו רק בשחיטה דהכשרה בסימנין לחודיי', אבל במליקה אם נאמר דצריכה גם מליקת המפרקת, הרי בסימנין לבדן כל זמן שלא נמלקה המפרקת אכתי אין כאן הכשר, ואם כן אין לומר בה דמפרכסת שלה אינה כחי' כל שלא הוכשרה במליקת המפרקת לאחר הסימנין. ולפי זה אין שום מקום לומר, דמשום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אינה צריכה מליקת המפרקת לאחר הסימנין, מטעמא דוכי מתה עומד ומולק, דהוי זה כמערכה על הדרוש, דהרי אם צריכה היא מליקת המפרקת, לית בה דין דישראל בטהורה במליקת הסימנין לחודיי', ומפרכסת שלה כחי' כל זמן שלא נמלקה המפרקת. אולם גם זה ניחא לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו בראיות נכוחות, דהמליקה שהיא במקום שחיטה להוציא מידי נבלה, היא רק מליקת הסימנין לחודיי', ומליקת המפרקת אינה אלא להכשר הקרבן, אבל לא מהכשר השחיטה. אם כן גם אם יהא צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין, הכשר שחיטתה להוציאה מידי נבלה כבר נגמר על ידי הסימנין לחודיי', ומשמלק הסימנין מפרכסת שלה אינה כחי', גם קודם שמלק המפרקת. דאף על גב דהקרבן פסול בלי מליקת המפרקת, דעד כאן לא איפלגו בזבחים (דף ס"ה) אלא ברוב בשר אי מעכב, אבל לכו"ע המפרקת כולה, למאן דצריך, בודאי דמעכבת. אבל זהו רק להכשר הקרבן, ובנוגע להכשר השחיטה סגי במליקת הסימנין לחודיי' כדי שתצא מאיסור אבר מן החי ומדין נבלה, וכמו שכתבנו ולכן משנמלקו הסימנין אינה כחי', דכל שנשחטה כהלכתה מצד דיני השחיטה, מפרכסת שלה אינה כחי'. כן היה אפשר לומר. ואי דתקשה דאפילו אם אין המפרקת מעיקר המליקה, אכתי אין על הסימנין לחודיי' דין מליקה שנדון בה דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', קודם שנמלקה המפרקת. דהרי כל זמן שלא נמלקה המפרקת אין מליקת הסימנין מועילה כלל, לא להוציא מידי איסור אבר מן החי, ולא מאיסור נבלה. דאף דעיקר המליקה שבמקום שחיטה אינה אלא בסימנין, מכל מקום כיון דבלי מליקת המפרקת פסול מיהת הקרבן, ואין פסולו בקודש, דהרי אין לו הכשר במקום אחר, דלא מצינו קרבן עוף שיהא כשר בלי מליקת המפרקת. (אי נאמר דבעינן גם המפרקת. והא דבהמה כשרה בסימנין לחודיי', אין זה ענין לכאן, דבבהמה ליתי' כלל לדינא דמליקה, והוי לענין זה כמו מנחה, וכמו שאמרנו שיש לה הכשר במקום אחר מה שהמנחה כשרה בלי חתיכת המפרקת, ותו דמבהמה לעוף לא חשוב כלל הכשר במקום אחר לדידן דסבירא לן בבעלי מומין דאם עלו ירדו, ואין דינן כמי שיש לו הכשר במקום אחר, מה שיש להם הכשר בעוף). וכיון דאין זה פסולו בקודש, הרי כלל הוא בידינו במשנה דחטאת העוף, דכל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה. ואם כן אף שאין המפרקת מעיקר המליקה, מכל מקום כיון דכל זמן שלא נמלקה המפרקת מטמא בבית הבליעה, הרי סוף סוף אין עדיין דין מליקה על הסימנין לשום דבר לפני מליקת המפרקת. דהמליקה היא כשחיטה, וכמו דכל שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה, אינה שחיטה לשום דבר, הכי נמי במליקה, דכל שאינה מוציאה מידי נבלה, אין עלי' דין מליקה לשום דבר. (ומה שהוכחנו לקמן דמליקת הסימנין לחודיי' הם במקום שחיטה שהם עיקר המליקה, היינו דלאחר שמלק המפרקת ישוב דין המליקה על הסימנין, אבל קודם שמלק המפרקת אין כאן עוד דין מליקה וכנ"ל) וודאי דאין לדון על מליקה כזו דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי'. ואם כן אכתי קשה לומר בטעמו של רש"י, דמשום דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', אינו צריך למלוק המפרקת לאחר הסימנין, אחרי דכל זמן שלא נמלקה המפרקת, אכתי אין לדון בה דין זה כלל. גם זה ניחא, דהרי שיטת רש"י בפירושא דפסולו בקודש אינה כשיטת התוס' דהיינו מה שיש לו הכשר במקום אחר. דרש"י מפרש לפסולו בקודש מה שנפסל בעזרה, אף שאין לו הכשר במקום אחר, כמבואר בדבריו בזבחים ובנדה. ואם כן גם כשלא מלק המפרקת הוי זה פסולו בקודש, אף שאין לו הכשר במקום אחר, דהרי נפסלה בעזרה, וכיון דאין המפרקת מעיקר המליקה אינה מטמאה בבית הבליעה ממליקת הסימנין לחודיי', כדין כל שפסולו בקודש. ואם כן הוי שפיר דין מליקה על הסימנין, גם כשלא מלק כלל המפרקת ויש לדון בהו דינא דישראל בטהורה מפרכסת אינה כחי', ומטעם זה יש לומר לאחר מליקתן וכי מתה עומד ומולק. וטעמו של רש"י שריר וקיים (והיה מקום לומר דמטעם זה עצמו נאדו התוס' ושארי ראשונים משיטת רש"י, ומצרכו חתיכת המפרקת לאחר הסימנין למאן דאמר מחזיר, דלדידהו דמפרשי לפסולו בקודש מה שיש לו הכשר במקום אחר, הרי אין זה פסולו בקודש כשלא נחתכה המפרקת, דהרי אין לו הכשר במקום אחר וכנ"ל, ומטמא בבית הבליעה, ואם כן לא הועילה כלום מליקת הסימנין, ואינה במקום שחיטה כי היכי דנידון בה דינא דישראל בטהורה, והוי מפרכסת שלה כחי', ולהכי אין לומר בה וכי עתה עומד ומולק דזהו טעמו של רש"י). ובאופן זה יש ליישב דברי רש"י גם בדף כ' ע"ב גבי ותקשה לך עולת העוף שכתב דהא ודאי עוף מחד סימן מתה ואמאי מעכב שני. והקשו עליו כל ההאשונים. אף על גב דסופה למות, אכתי כל זמן שמפרכסת היא כחי'. ולדברינו אתי שפיר דבמליקת סימן אחד כבר יצאה מידי נבלה, כמבואר בזבחים (דף ס"ו) דבסימן אחד אינו מטמא בבית הבליעה, ואם כן בסימן אחד כבר נגמר הכשר שחיטתה, ומפרכסת שלה אינה עוד כחי', ומשום הני פריך וכי מתה עומד ומולק. ומצאתי בחידושי חתם סופר למס' חולין שכתב כן בישוב דברי רש"י בדף כ'. ותתיישב לי עוד בזה גם סוגית הגמרא דבהא דמשני לי' רבא לאביי התם כדי לקיים בה מצות הבדלה, קשה לכאורה דבזבחים (דף ס"ה) מוקי רבא גופי' לפלוגתיי' דר' אלעזר ב"ר שמעון ורבנן בשהיי' בסימן שני בעולת העוף, ופירש רש"י טעמא דמאן דאמר לא פסלה, משום דסימן שני הוא רק כדי לקיים בה מצות הבדלה, ושהיי' לא פסלה אלא בעיקר המליקה שהיא במקום שחיטה.