נאות יעקב לג

על פיו איך תקרא לזה עד פסול והוא כשר לאותה עדות. ומשום הכי ליכא לאקשויי דלפי ההוי אמינא יציל הנרבע האחר, אחרי דגם הנרבע ההוא כשיבוא להעיד, נאמר גם עליו פלגינן דבורא ויהא נאמן בעדותו, ואם כן אין גם עליו דין עד פסול, וכן לעולם. ולכן הקשו התוס' שפיר, דלפי הדין דפלגינן דיבורא, ונאמן הנרבע תמיד בעדותו, אין עליו לעולם דין עד פסול לבטל את השאר. אכן גם בלי ראי' יש לומר מסברא כן, כיון דקיימינן השתא דעד אחד נאמן לאסור גם באיתחזק היתרא, באופן שנאמן בעדותו שהבהמה נשחטה לעכו"ם, אלא דאנו רוצין לבטל נאמנותו, משום דאי אפשר הוא שישראל כשר איזה שהוא ישחט לעכו"ם, וכיון דמשכחת לה שנשחטה לעכו"ם על ידי ישראל מומר, יש לנו לקיים נאמנותו, וכמו שכתבנו לעיל. ולכאורה יש לדון לפי זה במה שתמהו החכם צבי ובנודע ביהודא סימן ע"ב על דברת המשנה למלך, שתירץ לתשובת הרשב"א דהחשוד עצמו נאמן לומר שזינתה משום דפלגינן דבורא, והקשו עליו דכדפלגינן דיבורא ואמרינן דעם אחר זינתה, הרי הוי עד אחד בלי קינוי וסתירה. ותירץ המשנה למלך דמשכחת לה שקינא לה משנים, ויש עדי סתירה על שניהם, ואי פלגינן דבורי' של החשוד, נאמר שזינתה עם האחר שיש עליו עדי סתירה, ותמהו על תירוצו דמאן יאמר לן שזינתה דוקא עם זה האחר שיש עליו עדי סתירה ומאן מפיס. ולדברינו הרי כמו דאמרינן הכא דשדינן שחיטתה על ישראל מומר דוקא, הכי נמי נימא התם דשדינן זנותה על אותו שקינא לה גם ממנו ונסתרה עמו. אבל אין הדמיון עולה יפה דשאני התם דגוף העדות הוי דבר שבערוה, ועד אחד המעיד על אשת איש שזינתה אין לו נאמנות, אלא דעל ידי שתאמר שזינתה עם אותו האיש שקינא לה ממנו ונסתרה עמו, תתן מקום לעיקר הנאמנות שלו, ובזה הוא דאמרינן, דאחרי דהעד אינו מעיד כלל עם מי זינתה, איך נאמר מעצמנו שזינתה דוקא עם איש פלוני, כדי להאמין על זנותה. אבל הכא הוא בהיפוך דעד אחד הרי נאמן באיסורין, (ואליבא הראשונים דנאמן גם נגד החזקה) ובנוגע לאיסור הבהמה יש לו נאמנות שבהמה זו נשחטה לעכו"ם, אלא שאתה רוצה לבטל נאמנותו משום דכל ישראל בחזקת כשרים הן עומדים, ואין מציאות שתשחט ע"י אחד מישראל לעכו"ם, בזה אמרינן שפיר, דכל שיש מקום שלא לבטל הנאמנות, נשאר נאמן בעדותו שנשחטה לעכו"ם, ושדינן שחיטתה על ישראל מומר או על עכו"ם. והנני ידידו עוז המוקירו ומכבדו כרום ערכו הגעלה והנשגב. יעקב כהנא שפירא. סימן ו יבאר בארוכה סוגיא אחת בפרק קמא דחולין ומתוך הדברים יתבאר דין מליקת העוף דהוי במקום שחיטה, אי גם המפרקת בכלל זה, או דהמליקה שהיא כשחיטה לטהר מידי נבלה היא רק בסימנים, והמפרקת אינה אלא מצוה בסדר הקרבן, וגם יבואר בו נחירת העוף למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ובדין ממשקה ישראל, ולהקל על המעיין חלקתיו לסימנים. גרסינן בחולין דף י"ט ע"ב אמרי בני ר' חייא מצות מליקה מחזיר סימנים אחורי העורף איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא, ופירש רש"י מחזיר סימנין חותך הסימנין לבדן. וכן פירש למאן דאמר אף מחזיר, ואם החזיר הסימנין ומלקן לבדן אף זו היא מצותה. הנה דעתו מבוארת דלהני תרי לישני, כשמחזיר הסימנין אינו מולק עוד המפרקת, והריטב"א ז"ל בחידושיו הביא דעת אחרים החולקים על רש"י, ודעתם דבין למאן דאמר מחזיר דוקא, בין למאן דאמר אף מחזיר, צריך למלוק המפרקת לאחר שמלק הסימנין, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו לחולין (בדף כ"ח), דלמאן דאמר מחזיר, מולק המפרקת לאחר הסימנין יעו"ש ביישובו להסוגיא דנזיר, וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו (בדף כ"א ע"א) גבי הותזו ראשיהן. גם מדברי התוס' נראה שאין דעתם כדעת רש"י ז"ל, דבד"ה מסתברא כתבו דכל מחלקותם הוא בלכתחילה, אבל בדיעבד אם קדם וחתך המפרקת לפני הסימנין כשרה, ולדעת רש"י הרי למאן דאמר מחזיר דוקא לא יתכן לומר כן. דלדעתו דכשמחזיר הסימנין אינו מולק עוד המפרקת, אם כן למאן דאמר זה דמחזיר דוקא וזהו מצותה הכתובה בתורה, הרי לא נזכרה כלל המפרקת בענין המליקה, והרי מליקת המפרקת יש בה משום טרפות, אלא דמצותו בכך. אבל למאן דאמר זה, דבמצות המליקה נאמרו רק הסימנין, מאין נקח לנו הכשיר טרפות זו שאין לה זכר במצות המליקה. ופשוט נראה דדעת התוס' כדעת אינך הראשונים, דגם למאן דאמר מחזיר דוקא, מולק המפרקת לאחר הסימנין, באופן דגם למאן דאמר זה הוי המפרקת ממצות המליקה, ואם כן אין בה עוד משום טרפות, דהוי מצותו בכך, ומצד שינוי הסדר סבירא להן להתוס' דבדיעבד לא נחלקו, (ורש"י כתב בד"ה מחזיר דוקא דאם לא החזיר אלא חתך השדרה לפני הסימנין פסולה, אולם אין טעמו בזה משום טרפות דשבירת המפרקת, שיש לזה מקום למ"ד מחזיר דוקא לפי שיטתו דלאחר מליקת הסימנין אינו מולק עוד המפרקת וכנ"ל, דמדבריו נראה דהפסול הוי, משום השינוי בעצם המליקה ונפקה מינה דמטמא טומאת נבלה אפילו למאן דאמר דמליקת טרפה בעלמא אינו מטמא בבית הבליעה, ומשום דהא דפסולה הכא, הוא משום דאין זו המליקה הראוי'. ורק מהתוס' דמכשרי בדיעבד כשחתך המפרקת לפני הסימנין, אפילו למאן דאמר מחזיר דוקא, הוכחנו שפיר שאין דעתם דעת רש"י במליקת המפרקת לאחר הסימנין, דאם לא כן הוי דינה לכל הפחות, כמולק את הטרפה למאן דאמר זה), הרי לנו חבל ראשונים החולקים על רש"י ומצרכו מליקת המפרקת לכולי עלמא, ובודאי דדעת רש"י צריכה עיונא דמנא לי' לעשות מחלוקת חדשה בדין מליקת המפרקת שלא נזכרה כלל בגמרא, וטעמי' מאי. א) ובהשקפה ראשונה אמרתי דטעמו של רש"י הוא, מהא דגבי נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבלה, פריך הש"ס וכי מתה עומד ומולק. הרי דלאחר דפסקה חיותה אין עוד מקום למצות מליקה. וסבירא לי' לרש"י דהוא הדין לאחר חתיכת הסימנין, דכבר פסקה חיותא לא שייך תו מצות מליקה, ואין עוד מקום לחתיכת המפרקת. וב"ה מצאתי בחידושי הריטב"א שכתב כן בטעמו של רש"י, ודחה משום זה דעת האחרים החולקים עליו שהבאנו לעיל אולם קשה לי להבין דברי הריטב"א וגם הוא סותר את עצמו, דבהא דאמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. כתב הריטב"א וז"ל פירוש נבלה גמורה לטמא מחיים וכו' והיינו דפרכינן לקמן וכי מתה עומד ומולק ואילו לא היה עושה זה אלא נבלה וטרפה (פירוש לאיסור ולא לטומאה) מאי קושיא דהא שנעשה בשחיטה נבלה לא איכפת לן דאלו כן אין לך שחיטה כשרה בוושט כו' אלא ודאי כדאמרן והוא הדין למליקה וכך הקשה וכי מתה ממש עומד ומולק, עד כאן דבריו. וכן כתב עוד שם גבי ותקשה לך עולת העוף וכן כתב הרשב"א שם ובריש א״ו טרפות וכן הוא בחידושי הר"ן. באופן דלדברי הריטב"א עצמו, הא דוכי מתה עומד ומולק לא אמרינן אלא היכא דהוי מתה גמורה גם לענין טומאה, ואם כן לא שייך זה בנפסקו הסימנין לחודיי', שאין בה עוד טומאת נבלות כל זמן שמפרכסת, כמבואר במשנה ריש פרק העור והרוטב, ומשום דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי'. (ולא רק טומאת נבלות, אלא דגם איסור לאו דנבלה אין בה כל זמן שמפרכסת זולת