נאות יעקב לב

דכשנאמר פלגינן דיבורא יחסר לנו תובע. ואין לנו החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. אלא שאין לנו צורך לדברי התומים דבלאו הכי כבר הוכחנו דעיקר הדין דפלגינן דיבורא הוא לסלק דבורו שעל עצמו לגמרי סימן ה בנוגע לענין הנ"ל. מה שכתבתי להרב הגאון המובהק צדיק ועניו כקש"ת מוהר"ר אלי' ירוחם ווייסברעם זצללה"ה האבד"ק מאסקווא. אחד"ש הוד גאונו. דבריו הנעימים ובתוכם דברי תורה ערבים וחביבים כן באוני ואחרי השתעשעי בם זה הוא אשר מצאתי להעיר עליהם. אשר כתב הדר"ג ביישוב קושיתי על דינא דלצעורי קמכוון, דנימא פלגינן דיבורא. וכתב ליישב בתרתי, חדא דמה שייך פלגינן דבורא לאסור, בשעה דאמדינן דעתי' דלצעורי קמכוון, ואין כאן כוונה לאסור כלל, ומאין יבוא האיסור. ועוד דגם כשנאמר פלגינן דיבורא ואחר שחט, הרי גם עליו נאמר לצעורי קמכוון. לדעתי אין בזה יישוב מספיק. דמה שכתב אחרי שאין כאן כוונה לאסור מאין יבוא האיסור. הנה אנכי לדברת המפרשים הקשיתי, דהא דאינו נאמן היכא דאמר בפירוש דלאו לצעורי קמכוון, הוא משום דאין אדם משים עצמו רשע, ולולא טעם זה, ה' נאמן לומר דלאו לצעורי קמכוון ושחיטתו היתה באמת לעכו"ם. ואם כן אין לנו להתחשב אלא עם הדין דאין אדם משים עצמו רשע, ועל פיו יקום דבר. וכיון דלפי דין זה נאמן לאסור הבהמה, מאין לנו להקל, (עיין בדברינו בסימן הקודם בתחלתו). ומה שכתב עוד דגם אי פלגינן דיבורי', נאמר דגם האחר כוון לצעורי. גם בזה אין מרפא, אחרי המבואר בגמרא דבישראל מומר לא אמרינן דלצעורי קמכוון, ואם כן כדאמרינן פלגינן דיבורא, מאן לימא לן דלאו ישראל מומר קשחיט. ואין דבר זה צריך ראי' דאיכא למירמי מילתא גם על ישראל מומר, אלא דגם ראי' מוצאת לזה. דהתוס' במכות (דף ו'), הקשו אהא דפריך הש"ס אלא מעתה נרבע יציל, מהא דבסנהדרין אמרינן פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו. ואם כן הנרבע עצמו כשיבוא להעיד יהא נאמן לגבי הרובע משום דפלגינן דיבורא, ואיך יפסול את שאר העדים. ולכאורה קושיתם פליאה דעת, דלההוי אמינא דנרבע יציל לא משכחת לה גם לההוא דינא דהוא ואחר מצטרפין להורגו, דגם אי פלגינן דיבורא והוא איננו הנרבע, הרי סוף סוף ישנו נרבע אחר והוא יציל, וגם על פי אותו נרבע כשיבוא להעיד אין להרוג את הרובע, דלעולם יציל הנרבע האחרון, גם אחר מאה פלגינן דיבורא, ומאי הקשו. ואין לומר דהתוס' מפרשי פלגינן דיבורא, שלא נרבע לרצונו אלא לאונסו, ומשום הכי כשיבוא הנרבע להעיד יהא נאמן גם לפי ההוי אמינא, וזהו אחרי פירושם הקודם, דהא דנרבע יציל הוא מטעם רשע, ולכן הקשו שפיר כיון דכשיבוא להעיד יהא נאמן בעדותו משום דפלגינן דיבורי' שלא, הי' לרצונו אלא לאונסו ואינו רשע, ויהא נאמן גם לההוי אמינא. דזה אינו, דהרי פירוש זה לא יתכן אלא למאן דאמר דגם בחד גופא פלגינן דיבורא, כמו שהאריכו התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב אבל למאן דאמר דבחד גופא לא פלגינן עלנו לפרש לפלגינן דיבורא שמסלקינן דיבורו שעל עצמו, והוי כאלו העיד דלאחר רבע, ומאי הקשו התוס', נימא דסוגיין אתיא כמאן דאמר דבחד גופא לא פלגינן דיבורא, ואם כן לההוי אמינא לא משכחת לה גם לההיא דהוא ואחר מצטרפין להורגו דגם שם יציל הנרבע האחר. ורב אחד רצה לומר דכשנאמר פלגינן דיבורא לא יוכל הנרבע האחר להציל, דהוי כמו שכתבו התוס' בסנהדרין ובבבא בתרא, דהיכא דלא ניכר הפסול, אינו מבטל את עדות הכשרים. והכא נמי כדאמרינן לאחר רבע הרי לא ידעינן מי הוא הנרבע, ולא ניכר הפסול. אבל דא בורכא היא. דמלבד שיש לומר דכשאנו אומרין דלאחר רבע, הרי בשעת הרביעה הי' ניכר הנרבע מי הוא ובאותה שעה הי' לו לפסול את העדים. אף גם זאת דהא דלא ניכר הפסול שייך רק בגוונא דקאו התוס' התם בתרי ותרי, דלא ידעינן הדין עם מי, דכל כת בפני עצמה כשרה היא על פי דין, ופסול כזה שעל פי דין אין לפוסלו הרי לא יוכל לפסול את חברו, וזהו דמקרי לא ניכר הפסול. אבל מה שאינו ניכר מפני דלא ידעינן את מקומו דהוי כמו שנחבא הנרבע ולא ראינוהו גם בשעת הרביעה, אטו זה מקרי אינו ניכר הפסול. ואין זה צריך לפנים. והעצה היעוצה לתרץ דברי התוס' הוא על פי מה שכתב הנתיבות דעד קטן אף שפסול לעדות אינו פוסל שאר העדים, דאין זה עד פסול, אלא שאינו בדין עדות כלל, וגם בנכרי יש לדון כן. ומשום הכי כדאמרינן פלגינן דיבורא ולאחר רבע לא יציל הנרבע האחר, דיש לומר דלנכרי רבע או לקטן. הרי דמשום דאפשר דלקטן רבע מקיימינן העדות, והכא נמי כשנאמר פלגינן דיבורא, יש לקיים דבריו דלעכו"ם קשחיט ולא לצעורי איכוון, דאפשר דההוא אחר ישראל מומר הוי. אף דלא דמי כל כך לדברי התוס', דהתם הרי יש לנו עדות ברורה על זה שרבע, אלא שבאת לבטל העדות מטעם דנרבע יציל ויבטל את עדות הכשרים, ובזה הוא דאמרינן, דכיון דאפשר להיות שהי' נרבע כזה, שאינו מבטל את עדות השאר, מקיימינן דבר. אבל הכא כל זמן שאין אנו יודעין דישראל מומר קשחיט, אין כאן שחיטה לעכו"ם כלל, דאי לאו דמומר קשחיט לה, מסתמא הוא בחזקת כשרות, שלא כיוון לעכו"ם, ולא הי' כאן איסור מעולם, ואתה אומר לעשות איסור על ידי האפשרות דישראל מומר קשחיט, על זה אין לנו ראי' מהתוס' דמכות, דהתם על ידי האפשרות דלנכרי רבע, אנו מסלקין רק את ביטול העדות שעל ידי הנרבע, ואין אנו מביאין עדות חדשה, והכא נביא איסור מן החדש. אבל זה אינו דהכא נמי לבתר דאמרת פלגינן דיבורא ואינו משים עצמו רשע, הרי בנוגע לאיסור הבהמה יש לו נאמנות שנשחטה לעכו"ם ונאסרה, אליבא דהראשונים דקיימינן השתא דעד אחד נאמן לאסור אף באיתחזק היתרא, (עיין דברינו בסימן הקודם) אלא שאנו רוצים לבטל נאמנותו, על ידי שאי אפשר לומר על שום אחד מישראל, ששחט לעכו"ם להדיא ולא כיוון לצעורי ויצא מחזקת כשרות שלו. ובזה יש לומר, כיון דאיכא כמה מומרין, הרי בזה שתאמין לו שנשחטה הבהמה לעכו"ם, לא תוציא שום אחד מישראל מחזקתו, דהרי יש לומר שנשחטה על ידי מומר, וממילא קיימת נאמנותו. באוכן דהא דשדינן שחיטתה לעכו"ם על ישראל מומר, הוא רק כדי שלא לבטל נאמנותו, ודמי בזה להתוס' דמכות. אלא דמטעם אחר יש לדחות דמדברי התוס' דמכות אין ראי' דיש לפרש עוד בכוונתם, דכיון דכל נרבע כשיבוא להעיד לבית דין יהא נאמן להרוג את הרובע מטעם פלגינן דיבורא, והוא רק פסול אצלנו כל זמן שאינו מעיד, דרק אז חשבינן לי' לנרבע. יש לומר דזה לא מיקרי כלל עד פסול, כדי לפסול את השאר דפסול לא הוי אלא כל שאינו נאמן על עדות זה שאנו דנין עליו, אבל כל דכשמעיד הוא עצמו כשר לעדות זו עצמה והרובע נהרג