נאות יעקב לא

זה החוטף על ידי עדותן, כיון דהם אינם יודעים כלל את גזל הוא בידו, ומשום החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו לחודה, עדיין אין דינו כגזלן כל זמן שאין לנו טענתו של הבעלים, דאין לפוסלו משום החזקה בלי תביעת הבעלים העומדים על חזקתם. דודאי אפשר הוא שהי' חפץ שלו בבית חברו, אלא שחברו נאמן בטענתו שהוא שלו מחמת החזקה, אבל כשאין כאן טענה אין לפוסלו בהחזקה. והא דהלוה אינו נאמן לומר על מה שנמצא תחת ידו, דשל אחרים הוא, משום חזקה זו דכל מה שביד אדם הוא שלו, כמבואר בחושן משפט סימן צ"ט, והרי אין לך ממון שאין לו תובע יותר מזה, שהמחזיק בו עצמו אומר שאינו שלו, ואפילו הכי דנינן בו דין חזקה זו. התם שאני שאין לנו בעלים אחר על ממון זה, ולכן מחזקינן אותו ביד המוחזק בו אף בלי תביעתו, דמהיכי תיתי נאמר של אחרים הוא. אבל בגוונא דידן שהחפץ הוא ביד אחר שחטפו, לא נוכל לדון דין גזלן על החוטף, כל זמן שאין הבעלים תובעים את שלהם, דרק אז נאמנין מטעם החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו, אבל בלי תביעתם אמרינן על המוחזק בו עתה, אימור דידי' הוא. והסברא מתקבלת. וכיון שכן מיושבת בטוב קושיתו, דלפי זה לא נוכל עוד לפוסלו הכא בגזלנותא על פי דברי הבעל דין והעד אחד, דכיון דהעד אינו יודע כלל אם חטף את שאינו שלו, אלא דאתינן עלה מטעם החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו, והיינו משום שיש כאן בעל דין לפנינו התובע את שלו, דאי לאו הכי אין כאן חזקה, באופן דרק בצירוף תביעת הבעל דין שלפנינו הוא דנוכל לפוסלו על ידי עדות העד. ולפי זה אם נדון כאן על דברי הבעל דין התובע דין פלגינן דיבורא, ונסלק דבורו שעל עצמו לגמרי והוי כאלו העיד שחטף מאיש אחר חפץ שאינו שלו, הרי אז לא ישאר לנו אלא עדות הבעל דין עצמו שהוא גזלן, דעל ידי עדות העד לא נוכל עוד לפוסלו, כיון שהוא אינו יודע כלל אי לאו דידי' חטף, והחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו אין לנו עוד, כיון דפלגינן דיבורא ואמרינן דמאיש אחר חטף, והאחר ההוא הרי אינו לפנינו ואינו תובע את שלו, אם כן הרי אין עוד בעדות העד כדי לפסול את החוטף כיון שהוא אינו יודע דלאו דידי' חטף. וחזקה אין כאן עוד, אחרי דכי פלגת לדיבורו של הבעל דין אין כאן תובע. ונשאר לנו רק עדות הבעל דין, כעדות עד אחד בעלמא שהוא גזלן, שאינו נפסל על ידו. ואי דתקשה לפי שכתבנו לעיל דבמקום שאין בעלים אחרים על החפץ דנינן דין חזקה זו על הנמצא תחת ידו אף בלי תביעתו, כדמוכח מההיא דסימן צ"ט, אלא דהכא שבא אחר וחטף לא הויא חזקה בלי טענתו של הבעלים, ואם כן כשהחוטף אומר לא חטפתי הלא נשארת החזקה בתוקפה אף בלי תביעת הבעלים הראשונים, דלדבריו שלא חטף, הלא נשאר הממון שדנין עליו בחזקתו הראשונה, ואם כן שוב יש לנו שני עדים על גזלתו. אפילו הכי אין לפוסלו משום זה, כיון דבמה שחטף לא הי' נפסל בעדותם לולא טענתו לא חטפתי נמצא דהוא נפסל על ידי טענתו הוא, ואין אדם נפסל על ידי עצמו. דומה למה שכתב הריטב"א בשבועות (דף ל"ג) באומר לא אנסתי שום אשה מעולם ועדים מעידים שאנס, אף על גב דהוחזק כפרן אינו משלם קנס, דכיון דחיובו בא רק על ידי דבורו שאמר לא אנסתי מעולם, הרי זה כמתחייב על ידי עצמו, והוי מרשיע את עצמו. ועיין בתשובת הגאון רעק"א בהשמטות. והכי נמי בנידון דידן שאנו באין לפוסלו, על ידי טענתו לא. חטפתי, הרי הוי כנפסל על יד' עצמו ואין אדם מרשיע את עצמו. וגם לולא דברי הריטב"א אפשר לומר עוד, דכיון דלפסול בגזלנותא בעינן עדות גמורה, אין עדותם זו עדות כלל, דכל עדות שאינה מתקיימת על ידי עדות העדים עצמן, אינה עדות, כמו שכתבו התוס' בקדושין (דף מ"ג ע"ב) לענין אם צריכים העדים שבועה. והכא נמי דלולא טענתו לא חטפתי, לא היתה עדותם מועלת כלל לפוסלו, ורק על ידי טענתו הוא דמתקיימת עדותן, אין זו עדות כלל, ואינו נפסל על ידם. וכיוצא בזה תירצתי לקושית השערי תורה שהקשה בנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה, ולהראשונים דגם בראיי' לחוד מצטרפין לפסול. אמאי לא ליחייב מטעם הודאת בעל דין, דהרי לדברי הבעל דין שמכחיש כל המעשה כבר הודה שהפסולין לא היו באותה עדות, אלא שטוען שגם הכשרים לא ראו ואם כן אית לן הודאת בעל דין שהפסולים לא ראו, ותשאר עדות הכשרים לחודיי' כמו האומר לא לויתי והעדים מעידים שלוה ופרע שחייב מטעם זה דהוי הודאת בעל דין שלא פרע, ונשארת עדותם שלוה. ועל פי הנ"ל מיושבת קושיתו, דכל דעדות הכשרים אין לה קיום אלא על פי הכחשתו, ולולא זאת היו בטלים מצירוף הפסולים, אין זו עדות כלל, כיון דאינה מתקיימת בעדות העדים עצמן. ולא דמי להאומר לא לויתי והעדים מעידים שלוה ופרע שחייב לשלם, דהתם גם בלי טענתו עדות העדים קיימת, דאטו הא דאינו משלם על פיהם לחוד הוא משום דאין להם נאמנות לחיוב, והוא בהודאתו הוא דמשוי לעדותן עדות, הרי אין זה אלא שיש בעדותן שני דברים חיוב ופטור, ונאמנין על שניהם, שהי' חייב מקודם ונפטר בפרעון, אלא שבהודאתו שלא פרע מסלק עדותן על הפטור ונשארת עדותן על החיוב. נמצא שהוא בהודאתו אינו מקיים שום דבר מעדותן, אלא שמסלק עדותן שפרע וממילא נשאר קיים עדותן שלוה. אבל הכא הרי בלא הודאתו אין כאן עדות כלל, שעדות כולן בטלה, ורק על ידי הודאתו הוא דעדותן מתקיימת, ולכן אין עדותן עדות. (ומצאתי בחידושי הרי"ם בסימן ל"ו שכתב כעין זה ביישוב קושית השערי תורה, אבל מטעם אחר, דכיון דאין עדותן מתקיימת אלא על ידי הודאתו הוי זה כחצי דבר. ואני תמה אי שייך בזה כלל חצי דבר, דזה לא אשכחן אלא כשעיקר הגדתן היתה על חצי דבר, אבל כשהחסרון הוא מפני שאינן נאמנין, והם העידו על דבר שלם, הדבר ברור שאין זה ענין כלל לחצי דבר, ורק על פי דברי התוס' דקדושין יש להעיר שאין עדותן עדות). אולם זה יהי' תלוי בספקן הנ"ל בפירושא דפלגינן דיבורא, אם הפירוש הוא שחולקין הדבור עצמו, ועדותו שמעיד על עצמו מסלקינן לה לגמרי ורמינן לה על איש אחר, או דהפירוש דפלגינן הנאמנות, ומאמינין לו בכל מה שנוגע בעדותו לחברו ולא במה שנוגע לעצמו. דאם נאמר כהפירוש הראשון, אז יש לומר ביישוב קושיתו כמו שכתבנו דכשנאמר פלגינן דיבורא, חסר לנו תובע. אבל אם נאמר כהפירוש השני שחולקין הנאמנות, הרי גם אם נאמר כאן פלגינן דיבורא, לא יחסר לנו תובע, שכל שאין אנו אומרים שמאיש אחר חטף, אלא דבנוגע להתובע אין לו נאמנות, ובכל מה שנוגע להנתבע דבריו קיימין, אם כן בנוגע להנתבע מועלת גם תביעתו, כדי שתהא חזקתו חזקה שיש עמה תביעה והוי הנתבע גזלן. אולם מלבד שלפי מה שביארנו בדברינו הקודמים הדבר מוכרע כהפירוש הראשון, אף גם זאת דהתומים בסימן ל"ד ס"ק כ"ו ביאר דכל טעם הראשונים דגם בנוגע אמרינן פלגינן דיבורא, ולא חיישינן לסברת הש"ך דבשביל נגיעתו משקר בכל דבריו, משום דאינהו סברי בפירושא דפלגינן דיבורא, דהוי כמעיד על איש אחר ממש. (ועיי"ש מה שדימה זה לסילקו את עצמן דבבא בתרא (דף מ"ד) אם כי הדמיון הזה אינו עולה יפה כל כך) וכיון דכל קושית הגר"ח נ"י היא רק להראשונים דגם בנוגע אמרינן פלגינן דיבורא, הרי לדידהו עולה יפה תירוצנו