נאות יעקב ל

אין מקום לעדותו שעל חברו וכנ"ל, ומשום הכי לדידן בשוחט בהמת חברו לעכו"ם אינו נאמן לאוסרה, אף דבאיסורין גם פסולין נאמנין, דכיון דבעדות שחיטתו אינו נאמן גם על עיקר המעשה, ממילא אין מציאות לאיסור הבהמה, כיון דפלגינן דיבורא לא שייך כאן, ואין לנו סתירה מהסוגיא דיבמות דאזלא אליבא דרב יוסף דס"ל בעיקר הפסול של קרוב שהוא רק על הדין ולא על המעשה. ואין להאריך עוד. ויישוב זה עולה יפה גם לקושית הגאון רעק"א על הסוגיא דיבמות מסוגיין דכתובות דף י"ח שהבאתי לעיל. דאף דנאמנין לפסול את השטר מטעם מגו שגם פסולין נאמנין על זה, מכל מקום כיון דבעדותן דאנוסין היינו אינן נאמנין גם על עצם המעשה, ממילא אין מקום לפסול את השטר, כל דלא שייך בזה פלגינן דיבורא. ולא קשה מהסוגיא דיבמות דאזלא אליבא דרב יוסף דלדידי' נאמן הקרוב על עצם המעשה, והגזרת הכתוב הוי רק לענין זה שלא לדון על פיו. וראיתי בספר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך ז"ל בחידושיו לחושן משפט. שכתב כעין זה ליישב קושית הגאון רעק"א הנ"ל יעו"ש. אלא שלא ביאר כל הצורך. ומתוך דברינו יתבאר לי במה שנסתפקתי זה כבר בפירוש דפלגינן דיבורא, אם הפירוש שחולקין הדבור עצמו, והוי כמעיד על הרובע לבדו שרבע לאיש אחר, ודיבורו שעל עצמו מסלקינן לגמרי. או דהפירוש דפלגינן הנאמנות, ומאמינין לו בכל מה שנוגע מעדותו לחברו. ולא במה שנוגע לעצמו, ואין אנו צריכין כלל לסלק דבורו שעל עצמו. ומצאתי באורים ותומים שנגע כמה פעמים בספק זה בהלכות עדות, ולפי דברינו שהוכחנו מדברי הראשונים דאין אדם משים עצמו רשע אפילו בעברה שאינו נפסל על ידה, ומוכרח מדבריהם דאדם קרוב אצל עצמו, אין לו נאמנות גם על גוף המעשה, אם כן איך שייך להאמינו על חברו במקום שמעיד על עצמו בעדות אחת ובמעשה אחת, דכיון דבנוגע לעצמו אין לו נאמנות גם על עצם המעשה, הרי ממילא אין מציאות לנאמנותו על חברו, דהרי אי אפשר לרובע בלי נרבע, וכיון דאין אנו מאמינים בעצם שפלוני נרבע, ממילא אין להאמין באותה מעשה שפלוני רבע ועל כרחך עיקר הפירוש דפלגינן דיבורא הוא, שמסלקין עדותו שעל עצמו לגמרי, והוי כמעיד על פלוני לחודי' שרבע. ט) וע"פ יסוד זה נ"ל ליישב קושית כבוד שארי הגאון ר' חיים סאלאווייציג שליט"א האבד"ק בריסק דליטא בסוגיא דנסכא דר' אבא, שמבואר שם דאלו אמר לא חטפתי הי' נשבע להכחיש את העד, והקשה הגאון הנ"ל דאמאי לא יפסל הנתבע לשבועה על פי העד והתובע מדינא דפלגינן דיבורא, כמו בסנהדרין (דף כ"ה) בבר בניתוס. ועיין בחו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ו ברמ"א דהוא הדין דהנגזל ועד אחד עמו מצטרפין לפסול את הגזלן, וכן כתב בבית יוסף בשם תשובת הרשב"א. ומבואר שם דגם לאותה שבועה הוא נפסל, ואיך ישבע הכא כשיאמר לא חטפתי. והנה לדעת המרדכי בסוגיא דבר בניתוס דהא דנאמן הלוה ואחר עמו לפסול את המלוה ברבית משום דפלגינן דיבורא, הוא רק כשאינו תובע ממנו חזרת הרבית, אבל כשתובע את הרבית הוי נוגע, ואינו נאמן בכל מה שאמר ולא מהני מה דפלגינן דבורא, דבטל כל הדבור. הרי הכא שהבעל דין תובע את שלו, אין מקום לפלגינן דיבורא. ואי קשה הוא רק לשיטת הריב"ש, הביאו הש"ך בסימן ל"ד, דגם כשהלוה תובע את חזרת הרבית, נאמן לפסול את המלוה דאמרינן גם בכי האי גוונא פלגינן דבורא, דבטל כל דבורו דלגבי נפשי', והוי כמעיד על המלוה שהלוה לאחר. ועיין בסמ"ע שם שכן דעת הרמב"ם והשו"ע וכל האחרונים הסכימו על ידו. ולדידהו הוא דקשה כנ"ל. ונראה לי ביישוב קושיתו. דהנה הא דמקשינן הכא שיפסל משום גזלן על ידי עדות העד אחד והבעלים, אף על גב דהעד אינו יודע חפץ זה של מי הוא, ואם הוא גזלן כלל, הטעם הוא משום החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. שעל זה בנוי יסוד כל הסוגיא. ונראה לי לומר דעד כאן לא דנינן את החוטף כגזלן מחמת חזקה זו של הבעלים הראשונים, אלא אם יש לנו טענה מצדם, שתיבעים את שלהם ומחזיקים בחזקתם, אבל אם באו עדים והעידו שפלוני חטף חפץ מבית חברו ואינם יודעים אי דידי' הוא אי דחברי', והבעלים הראשונים אינם לפנינו לתבוע את שלהם, אינו נפסל *) ובספר קרן אורה ליבמות (בדף כ"ה) ראיתי שכתב לדבר פשוט, דפלגינן דיבורא לא הוי כמעיד על הרובע לחודי', אלא דפלגינן הנאמנות. והיינו שבכל מה שנוגע מעדותו לחברו מאמינין לו בכל דבריו שחברו רבע והוא הי' הנרבע ובמה שנוגע לעצמו אינו נאמן אלא שהוא כתב, כן דרך כלל בכל דינא דפלגינן דיבורא, וגם בפלוני רבעני לרצוני. ודבריו מן המתמיהין, דבמקום דבעדותו שעל חברו בעינן עדים כשרים, אין לחלק כלל הנאמנות, אם לא שנסלק דבורו שעל עצמו לגמרי והוי כמעיד על חברו לחודי', דאם נאמר הכא שבנוגע לחברו הוא נאמן בכל דבורו שהוא הי' גם הנרבע, הרי הוי תרתי דסתרי, וממה נפשך אינו נאמן על חברו, וכמו שכתב החות יאיר. דאם המעשה אמת כמו שאומר, ממילא הוא רשע, ואיך נאמינו לגבי חברו. ואם יש לפרש דפלגינן הנאמנות, הוא רק בדבר שבעדותו שעל חברו גם פסולים נאמנין, וליכא תרתי דסתרי. וכבר יישבתי בזה קושית המשנה למלך על דברי הרשב"א בתשובה שכתב דהחשוד עצמו נאמן להעיד שזינתה עמו דפלגינן דיבורא. והקשה המשנה למלך דאי פלגינן דיבורא הרי לא יהי' נאמן בעדותו, מטעם דהוי עד אחד בלי קינוי וסתירה, כיון דהוי כמעיד על איש אחר ועליו הרי אין לנו קינוי וסתירה. ולפי הנ"ל יש לומר דבדבר שגם פסולין נאמנין עליו, אין אנו צריכין כלל לסלק דבורו שעל עצמו, שיהא נידון כמעיד על בועל אחר, אלא דמפלגינן הנאמנות ונאמן בדיבורו לגבי האשה שזינתה באופן שהעיד על ידי קינוי וסתירה, ולגבי עצמו אינו נאמן, והכא ליכא למימר כסברת החות יאיר דהוי תרתי דסתרי, כיון דבסוטה גם פסילי עדות נאמנין, וכוונתי בזה לדעת כבוד שארי הגאון ר' חיים סאלאווייציג שליט"א האבד"ק בריסק דליטא. אלא דלכאורא קשה על זה מדברי הרשב"א עצמו בתשובה, הביאו הסמ"ע, שכתב דבאני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא, משום דאם ניגוז דיבורי' דאני זניתי, לא ישאר עוד שום עדות. הרי דהרשב"א עצמו סבירא לי' דפלגינן גוף הדבור ולא הנאמנות, דאם לא כן מאי איכפת לן, באיזה לשון הוא אומר. וכיון דסבירא לי' דפלגינן גוף הדבור, וגזינן הדבור שהעיד על עצמו, הרי תשאר קושית המ"ל דהוי כמעיד על בועל אחר שלא הי' עליו קנוי וסתירה. הא לא קשה, דמה שכתב הרשב"א באני זניתי עם אשתך דאי אפשר למפלג דבורי', הרי לא איירי אחר קינוי וסתירה, אלא בזנות דעלמא דבעינן בי' שני עדים כשרים, ומיירי לענין להצטרף עם אחר, וכיון דבעינן עדים כשרים על זנותה, הרי לא נוכל למפלג שם הנאמנות לחודה, דהרי יהי' בזה תרתי דסתרי וכנ"ל, דממה נפשך הוא פסול לעדות, ושם אין מקום אלא לסלק את דבורו שעל עצמו לגמרי דליהוי כמעיד שזינתה עם אחר ולא יפסל לעדות. וכיון דצריכין למפלג עיקר הדבור כתב הרשב"א שפיר, דבאני זניתי דאין הדבור מתחלק, לא אמרינן בי' פלגינן דבורא. אבל בתשובה זו דקאי לאחר קיניו וסתירה שבזה גם פסולין נאמנין, הרי הכא יש מקום לדון פלגינן דבירא על הנאמנות וכנ"ל, ולכן נאמן כאן החשוד אף שהוא עד אחד דלא אמרינן דהוי כמעיד על איש אחר וכנ"ל. אכן אין תירוץ זה עולה יפה, דמלבד מה שדעת הרמב"ם מפורשת בהלכות סוטה פרק ראשון הלכה ט"ו, דרק פסולין בעברה מדברי סופרים נאמנין בסוטה, ולא הפסולין בעברה דאורייתא. ועיין שם בכסף משנה שכן מתבאר גם מדברי רש"י בראש השנה. ואם כן גם לאחר קינוי וסתירה תקום סברת החות יאיר דהוי תרתי דסתרי אם לא שנסלק דבורו שעל עצמו לגמרי, ואז הלא תשאר קושית המשנה למלך בתוקפה. אף גם זאת דכפי המבואר בדברינו בפנים הרי עיקר הדבר דפלגינן דיבורא, הוא רק לסלק דבורו שעל עצמו ואפילו במקום דבעדותו שעל חברו גם הפסולים נאמנים, וליכא תרתי דסתרי, דבענין אחר אי אפשר לדון כלל דין פלגינן דיבורא דכיון דאין הקרוב נאמן גם על עצם המעשה, הרי אין מציאות להאמינו בנוגע לחברו, אם לא שנסלק דבורו שעל עצמו לגמרי, ולפי זה תקום קושית המשנה למלך אפילו אי גם פסולין דאורייתא נאמנין בעדות סוטה.