נאות יעקב כט

הדין דאינו נאמן גם על עצם המעשה שעשה מעשה רשע. כמבואר להדיא מדברי האור זרוע שהבאנו בתחלת דברינו, שהקשה בשוחט שלא לשמו דלא יהא נאמן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע, והרי התם בלאו דלא יחשב אין בו מלקות כמבואר בזבחים (דף כ"ט) ואינו נפסל בו כלל לעדות, ואפילו הכי מקשה דלא יהא נאמן מטעם דאאמע"ר, הרי דמטעם זה אינו נאמן גם על עצם המעשה. ומצאתי שהביאו עוד מתשובת הריב"ש סימן שצ"ו שכתב שאינו נאמן לומר שמכר את המשכון שלא ברשות ב"ד מטעם דאין אדם משים עצמו רשע, אף דאין בלאו זה מלקות ואינו נפסל בו, ומוכח דגם על עצם המעשה אינו נאמן. וכן נראה לי להוכיח מעיקר הטעם דפלגינן דיבורא, דלכאורה הקשיתי למה לן עיקר טעם זה, כיון דהא דקרוב פסול לעדות אינו מחשש משקר, אלא מגזרת הכתוב, אף שהמעשה אמת, אם כן הא דאינו נאמן על עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו, הוא רק גזרת הכתוב, ואף שהמעשה אמת אינו נפסל על פיו. ולפי זה נוכל לומר דמהימנינן לי' אכולי מילתא, בין שהוא נרבע בין שחברו רבע, ומכל מקום אינו נפסל על פי עצמו לעדות מגזרת הכתוב אף שהאמת כדבריו, ועל חברו דליכא גזרת הכתוב נשארת נאמנותו על עיקר המעשה. וטעמא דפלגינן דיבורא לומר שאחר נרבע למה לן. אשר על כן נראה לי דהגזרת הכתוב הפוסל עדות קרוב, לא הוי רק על הדין, שלא נקבל עדותו לדון על פיו, אלא דהגזרת הכתוב הוי גם על עצם המעשה, דאף על גב דאינו משקר, גזרה התורה שעצם המעשה לא תתאמת בעינינו על פי עדות קרוב. (ומצאתי כעת בחידושי הרי"ם על חו"מ סימן ל"ג שכתב כן על פסול קרוב דאף דהוא מגזרת הכתוב, אבל גזרת התורה היתה שלא יהא נאמן גם על עיקר המעשה, והכריח כן מהא דקרוב פסול לעדות ממון. ושמחתי שכיונתי לדעתו הגדולה). ואם כן לולא הטעם דפלגינן דיבורא לא הי' מציאות להאמין לו על הרובע, דהרי אין רובע בלי נרבע, וכיון דבעדותו שעל הנרבע גם עצם המעשה אינה אמת בעינינו, יהי' זה מגזרת הכתוב, אבל על כל פנים כן גזרה התורה שלא נאמין לעצם דברי הקרוב, אם כן איך יהי' מקום להאמינו על הרובע. ולכן בעינן לטעמא דפלגינן דיבורא, דהוי כאלו העיד על הרובע לחודי' שרבע לאחר, ולא מקלקל תו לעדותו שעל הרובע הא דאינו נאמן לגבי עצמו שנרבע, דעדותו שעל עצמו מסלקינן לה לגמרי, והוי כאלו העיד על הרובע לחודי', שרבע לאיזה נרבע אחר. ואם כן הוא הדין נמי בהא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא מטעם דאדם קרוב אצל עצמו אינו נאמן גם על עיקר המעשה. ומצאתי בחות יאיר סימן ק"ד שנשאל על קושיא זו, דלמה לן טעמא דפלגינן דיבורא כיון דרק מגזרת הכתוב אינו נאמן על עצמו כקושיין. ותירץ דבלאו טעמא דפלגינן דיבורא אין להאמינו על חברו ממה נפשך, דאם העדות אמת הרי הוא רשע, והרי זה תרתי דסתרי. וכפי הנראה מפרש החות יאיר, דפסולו של קרוב הוא רק על הדין שלא נדון על פיו, אבל על עצם המעשה אין אפילו גזרת הכתוב שלא נאמין לו. דאם לא כן למה לו לתירוצו דהוי תרתי דסתרי בממה נפשך, והרי בלאו הכי כיון דלגבי עצמו אינו נאמן גם על עצם המעשה, איך יהי' כאן מציאות לקיים עדותו על חברו. והנפקא מינה היכא דבעדותו שעל חברו לא בעינן עדות כשרים, דבכי האי גוונא דלא שייך הממה נפשך שלו ולא הוי תרתי דסתרי, הי' מקום להאמינו גם היכא דליכא למימר פלגינן דיבורא, וכגון בשוחט בהמת חברו לעכו"ם, (אף דלא שייך שם פלגינן דיבורא, וכמו שכתבנו לעיל, הי' מקום להאמינו להחות יאיר) כיון דבאיסורין גם פסולין נאמנין, ואין כאן תרתי דסתרי. ולדידי גם הכא אינו נאמן, משום דבעדותו שעל עצמו, אינו נאמן מגזרת הכתוב גם על עיקר המעשה ששחט לעכו"ם, וממילא אין הבהמה אסורה דאין מציאות לאוסרה כל שאינו מתאמת בעינינו שנשחטה לעכו"ם, ופלגינן דיבורא הרי לא שייך הכא. אלא דהחות יאיר מפרש דהא דאינו נאמן על עצמו, הוא רק בנוגע להדין שאנו באין לדון על פיו, אבל על עיקר המעשה נאמן, ומשום הכי הוצרך לטעמא דתרתי דסתרי. ועיין בדרוש וחדוש בכתובות (דף י"ח). אכן דבריו צריכים עיון ממה שכתבו הראשונים דגם בעברה שאינו נפסל על ידה, אין אדם משים עצמו רשע, וכמו שכתבנו לעיל מדברי האור זרוע ומתשובת הריב"ש, ומוכח דהגזרת הכתוב הוי דקרוב אין לו נאמנות גם על עיקר המעשה, וצ"ע בדעתו. על כל פנים מבואר דהא דאין אדם משים עצמו רשע פירושו שאינו נאמן גם על עיקר המעשה שעשה מעשה רשע, ומשום הכי אין להאמינו גם בנוגע לחברו אם לא במקום דשייך פלגינן דיבורא. אולם לרב יוסף הרי מוכרח מהסוגיא דיבמות דסבירא לי' דהא דקרוב אינו נאמן הוא רק לעשות דין על פיו אבל על עצם המעשה אית לי' נאמנות, דהכי סבירא לי' בהא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא מטעם קרוב, דרק לפסול את עצמו אינו נאמן, אבל על עיקר מעשה הרשע יש לו נאמנות. וטעם המחלוקת נראה, דלרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, הוא מוכרח באמת דהגזרת הכתוב של פסול קרוב הוי רק שלא לדון דין על פיו, ולא שאינו נאמן על עצם המעשה. דאם לא כן הרי תקשה לדידי' מתניתין דהרגתיו נאמן להשיא את אשתו, ולרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, איך יהא נאמן בעדות זו, והרי משים עצמו רשע, ומה לנו דפסולין נאמנין לעדות אשה, כיון שאינו נאמן על עצם המעשה שהרג, איך תנשא זו על פי עדותו שאין לו בה נאמנות של כלום, דאם לא הרג הרי לא מת, אחרי דזוהי כל עדותו שמת ע"י הריגתו. ובשלמא לרבא דאית לי' פלגינן דיבורא, אתי שפיר דנאמן להשיאה אף על פי שאינו נאמן לגבי נפשי' גם על עצם המעשה שהרג, דכיון דפלגינן דיבורי' הרי מסלקינן לגמרי לעדותו שעל עצמו והוי כאלו העיד שנהרג בעלה ומת, ונאמן כמו בפלוני רבעני לרצוני, אבל לרב יוסף דלית לי' הך טעמא, איך נאמן להשיאה כל היכא שאינו נאמן על עצם עדותו. ומוכרחין אנו לומר לדידי' דהגזרת הכתוב של פסול קרוב הוי רק לענין זה שלא נדון דין על פיו, דאף על פי שהוא נאמן על עצם המעשה, גזרה תורה שלא נקבל עדותו. והכי נמי הא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא מדין קרוב, הוא גם כן רק לענין זה, שלא נעשה מעשה לפוסלו על פיו, אבל על עצם המעשה הוא נאמן שעשה מעשה רשע, ומשום הכי נאמן להשיאה דבנוגע להאשה אין מקום להגזרת הכתוב. אלא דהיכא דבעדותו שעל חברו צריך עדים כשרים, אינו נאמן גם על חברו ממה נפשך, דאם נדון על פיו הרי הוא רשע שפסול לעדות, והוי תרתי דסתרי וכסברת החות יאיר, אבל בעדות אשה שגם פסולין נאמנין וליכא תרתי דסתרי, נשאר בנאמנותו על עצם המעשה במה שנוגע להיתר האשה. והוא הדין באיסורין כהאי גוונא לרב יוסף, כיון דלדידי' מוכרח ממתניתין דהרגתיו, דהפסול של קרוב הוא רק בנוגע לדון על פיו, ולא על עיקר המעשה, ומשום הכי נאמן כל כי האי גוונא וכנ"ל. וכל זה לרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, אבל לדידן דטעמא דהרגתיו נאמן הוא משום פלגינן דיבורא, לא מוכחא מתניתין מידי וכנ"ל, ושפיר יש לומר דגם על עיקר המעשה אין הקרוב נאמן מגזרת הכתוב, וכן בהא דאין אדם משים עצמו רשע, אינו נאמן גם על עיקר המעשה שעשה מעשה רשע, ואם כן לדידן במקום דלא שייך פלגינן דיבורא, אינו נאמן גם על חברו, אף במקום דאין צריך לעדים כשרים, וליכא תרתי דסתרי דכיון דלגבי עצמו אינו נאמן גם על עצם הדבר, ממילא