נאות יעקב כז

דיבורא ואפילו הכי נאמן לומר הרגתיו אף דלדבריו רשע הוא, דאטו לית לי' לרב יוסף הא דאין אדם משים עצמו רשע, ומה לנו דגזלן כשר לעדות אשה, אכתי לא יהא נאמן כל שבעדות זו משים עצמו רשע. וכתב הנוב"י בטעם הדבר לרב יוסף, על פי מה שמבואר בדברי רש"י ותוס' ושארי ראשונים בסנהדרין (דף יוד) דאי לאו דפלגינן דיבורא הי' נאמן כשאמר פלוני בא על אשתו, גם לגבי אשתו, דמגו דנאמן על חברו נאמן גם על אשתו, ומהני מטעם זה עדות קרוב. ולפי זה בדינא דאין אדם משים עצמו רשע, שהוא גם כן מטעם קרוב דאדם קרוב אצל עצמו, כל היכא דבעדות זה יש לו נאמנות על אחרים, נאמן גם על עצמו לאשוויי נפשי' רשיעא. אלא דלמאן דאית לי' פלגינן דיבורא, לית לי' הך מגו, ומקבלין רק פלגא דעדותו במה שנוגע לחברו, ואינו נאמן לגבי עצמו, אבל למאן דלית לי' פלגינן דיבורא, נאמן בכל העדות משום טעמא דהמגו הנ"ל. ומשום הכי בהרגתיו לרב יוסף דלית לי' פלגינן דיבורא, מתוך שנאמן על הבעל שנהרג כדי להשיא את אשתו, נאמן נמי אנפשי', אף דבעלמא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. זהו תוכן תירוצו. וכיון דזהו כל טעמו של רב יוסף, נראה לי דבנידון דידן אין מקום לומר דמתוך שנאמן לאסור את הבהמה נאמן גם לאשוויי נפשי' רשיעא. משום דגם טעם מגו זו, לא שייך אלא אם הנאמנות שיש לו בעדותו זאת לגבי האחרים יש לה מקום בפני עצמה, שגם אם לא יהא נאמן במה שהעיד על עצמו, יש מקום להאמינו בעדותו שעל חברו לבדה, וכגון שמעיד על שני דברים שכל אחד חשוב מעשה ועדות בפני עצמו, כמו בפלוני רבעני לרצוני ובהרגתיו. דשייך עדות על פלוני שרבע ועל פלוני שמת, ושייך על זה נאמנות גם אם אינו נאמן שהוא נרבע ושהוא הרג, ובכגון זה הוא דאמרינן דלמאן דלית לי' פלגינן דיבורא, מגו דנאמן על חברו נאמן גם על עצמו, כיון דהנאמנות שעל חברו קיימת תמיד בפני עצמה, ויש לה מקום גם אם אינו נאמן לגבי עצמו. אבל בשוחט בהמתו של חברו לעכו"ם, לא שייך כלל הך טעמא דמגו דנאמן על הבהמה נאמן לגבי עצמו, כיון דהאיסור של הבהמה אינה עדות ומעשה בפני עצמה, אלא שמסתעף ממילא משחיטתו לעכו"ם, ורק מעשה השחיטה ששחט לעכו"ם היא העדות שבדבריו, אם כן כל זמן שאין לו נאמנות על השחיטה שהיא עיקר העדות משום שאין אדם משים עצמו רשע, אין לומר שיש לו נאמנות על איסור הבהמה, כיון דאין איסור זה מעשה בפני עצמו. ולכן אין לומר מתוך שנאמן על איסור הבהמה נאמן גם על עצמו ששחט לעכו"ם, דכל שלא נתקיימה עדיין עדותו ששחט לעכו"ם אין מקום נתפס להנאמנות על איסור הבהמה. דהרי משום האי טעמא, שאין איסור הבהמה עדות בפני עצמה לא אמרינן בה פלגינן דיבורא, למאן דאית לי' הכי בעלמא, וכמו שכתבנו לעיל, והכי נמי למאן דלית לי' פלגינן דיבורא ואית לי' דמטעם מגו נאמן אכולי מילתא, זהו גם כן רק כשהנאמנות שעל חברו הוא מעשה בפני עצמה, ואז יש מקום להמגו הנ"ל. וכיון דכל טעמו דרב יוסף שנאמן בהרגתיו, הוא רק דמשום שנאמן לגבי האשה נאמן נמי לגבי עצמו לאשוויי נפשי' רשיעא, ולולא המגו לא הי' נאמן אכולי מילתא, אם כן במקום דלא שייך המגו הנ"ל, אינו נאמן בעדותו, לרב יוסף, גם לגבי חברו, אף שהוא עדות כזו שגם פסולין נאמנין עליו דכיון דאינו נאמן לשום עצמו רשע, ממילא אינו נאמן אכולי מילתא, למאן דלית לי' פלגינן דיבורא. וכיון שכן בשוחט בהמת חברו לעכו"ם דלא שייך בה לא סברת המגו הנ"ל ולא דינא דפלגינן דיבורא, לא יועיל לן כלל מה דבאיסורין גם פסולי עדות נאמנין, דכיון דבעדות זו משים עצמו רשע אינו נאמן אכולי מילתא ובסברא זו ניחא נמי ליישב קושית הגאון רעק"א בהגהותיו למשניות, שהקשה על הסוגיא דיבמות הנ"ל, מהא דבאנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, לפי שאין אדם משים עצמו רשע. והרי הא דנאמנין באנוסין היינו מחמת נפשות, באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, הוא גם כן שלא בגדר עדות, דמטעם עדות הי' לנו לומר דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אלא דנאמנין מטעם מגו, ומטעם זה הרי יש להאמין גם לפסולין. וכיון דבמקום דפסולין נאמנין, נאמן גם כשמשים עצמו רשע, וכההיא דהרגתיו לרב יוסף, אם כן גם באנוסין היינו מחמת ממון אמאי אינן נאמנין גם באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון דלפסול את השטר אית להו מגו, ונאמנין בזה גם כשהן פסולין, אם כן מה לנו שמשימים עצמן רשעים, והרי דמי בזה להרגתיו בעדות אשה. ולדברינו אתי שפיר דהרי גם פסול השטר אינו עדות ומעשה בפני עצמו, ואינו אלא מסתעף מעדותן דאנוסין היינו, דמשום הכי לא אמרינן שם פלגינן דיבורא לפסול את השטר, וכמו שהבאתי למעלה בשם חידושי הריטב"א, והוא דומה ממש לאיסור הבהמה בנידון דידן. ואם כן לא שייך גם שם לומר מתיך שנאמן לפסול את השטר, נאמן גם על עצמו לאשוויי נפשי' רשיעא וכנ"ל. דבכגון דא אזדא לה מילתא דרב יוסף, שכל טעמו בנאמנות דהרגתיו, הוא רק משום המגו הנ"ל. ואם כן הכא דאין מקים להמגו, וגם לא פלגינן דיבורא, הדרינן לדינא דאין אדם משים עצמו רשע, וכל שלא נתקיימה עדותן לגבי נפשיי' שהיו אנוסין מחמת ממון, גם השטר עומד בכשרותו. אלא דאכתי יש להקשות, לפי תירוצנו זה, דהתינח להראשונים דסבירי להו דלולא הדין דפלגינן דיבורא, הוי אמרינן דמתוך שנאמן על חברו נאמן גם על עצמו, דלדידהו יש לפרש בטעמו דרב יוסף כמו שכתב הנודע ביהודא, אבל להראב"ד החולק על הך טעמא דמתוך, ודעתו דלולא הדין דפלגינן דיבורא, הוין אמרין בהיפוך, דמתוך שבטלה עדותו לגבי עצמו, בטלה נמי לגבי חברו, כמבואר בדבריו בהשגות, ובחידושי הר"ן לסנהדרין, הרי לדידי' אין מקום לפרש דברי רב יוסף כפי שכתב הנודע ביהודא. ויהי' מוכרח דלרב יוסף במקום שהפסולין נאמנין, נאמן גם בלי טעם המגו, אף שמשים עצמו רשע, ואם כן תשאר לדידי' הקושיא בשוחט בהמת חברו לעכו"ם, דיהא נאמן אף שמשים עצמו רשע. אכן באמת הדבר מתיישב גם להראב"ד החולק על הסברא דהמגו הנ"ל. דטעמו של הראב"ד, הרי מפורש בדבריו בהשגות פרק י"ב מהלכות עדות הלכה א', גבי פלוני רבע את שורי, שהוא מטעם דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולכן אמרינן בהיפוך דמתוך שאינו נאמן על שורו אינו נאמן גם על פלוני שרבע, אלא דלגבי עצמו לא אמרינן כן, משום דלגבי עצמו אינו עד, ולא שייך בי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבמקיימי דבר הכתוב מדבר. נמצא דבעיקר סברת המגו, לא מצינו כלל שנחלק הראב"ד, ובעדות כזו דלא אמרינן בה מתוך שבטלה מקצתה בטלה כולה, מודה גם הראב"ד, דלמאן דאמר דלא אמרינן פלגינן דיבורא יהא נאמן על כל עדותו, מטעמא דמתוך שנאמן על מקצתו נאמן על כולו, כמו לרש"י והרמב"ם, כיון דבעיקר סברת המגו לא נחלק הראב"ד כלל. ואם כן בעדות אשה, דלא אמרינן בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמו דלא אמרינן בה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה (דדין אחד להם כמבואר בראשונים) כמו שכתב הנודע ביהודא והגאון רעק"א וכמו שהוכחתי מהירושלמי דסוטה שהבאתי לעיל, הרי שפיר נוכל לומר בה גם להראב"ד דמתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו, לאשוויי נפשי' רשיעא, ומשום הכי מהימן לרב יוסף בהרגתיו, אף שמשים