נאות יעקב כה

כשר, אבל בנידון דידן באיסורים, דגם פסולי עדות נאמנין עליהן, כמבואר ברמ"א בסימן קכ"ז דכל הפסולין נאמנין באיסורין, אם כן גם בלי טעמא דפלגינן דיבורא יהא נאמן לאסור את הבהמה, מטעם שכתב החות יאיר, דכיון דהא דאינו נאמן לגבי עצמו הוא רק מגזרת הכתוב ולא מחשש משקר, אם כן נשאר נאמן בנוגע לאיסור הבהמה, והכא ליכא למימר תרתי דסתרי, כיון דבאיסורים גם פסולי עדות נאמנין. ואם כן גם במקום שראינו אותו שוחט לפנינו דליכא למפלג דיבורו, אכתי קשה דנאמינו במה שנוגע לאיסור הבהמה גם בלי טעמא דפלגינן דיבורא. (וידידי הגאון ר' העניך אייגעש שליט"א העירני דגם הכא איכא תרתי דסתרי דאף דבאיסורין גם פסולי עדות נאמנין הרי המומר פסול גם באיסורין כמבואר ביורה דעה סימן קי"ט, והכא ששחט לעכו"ם ונעשה מומר הרי עדותו פסולה גם לאיסורין. ואולם אכתי תקשה להראשונים דבפעם אחת לא הוי מומר). אכן לבד מה שדקה הגאון רעק"א סברא זו בחידושיו שם, והוכיח דאפילו בדליכא תרתי דסתרי אינו נאמן גם לגבי חברו במקום דמשוי נפשי' רשיעא, אם לא מטעם דפלגינן דיבורא, אף גם עיקר סברתם דיהא נאמן בלי טעמא דפ"ד משום דהא דאינו נאמן לגבי עצמו הוא מגזה"כ, אין לה יסוד נכון כמו שיבואר לקמן בסוף דברינו). באופן דעיקר הקושיא מפלגינן דיבורא, אין לה מקום אלא בשלא ידענו שהוא הי' השוחט, דאז יש לומר פלגינן דיבורא ואחר שחט לעכו"ם, אולם בכי האי גוונא שלא ראינו אותו שוחט, הרי להראשונים דבאיתחזק היתירא אין עד אחד נאמן לאסור, אין אנו צריכין לטעמא דלצעורי קמכוון, דבלאו הכי אין עד אחד נאמן לאוסרה נגד החזקה, וכי צריכין לדידהו לטעמא דלצעורי קמכוון, הוא רק כשראינו אותו שוחט והוא אומר ששחטה לעכו"ם דאז נאמן מטעם דבידו וכמ"ש לעיל, ובכגון זה הרי אין להקשות מפלגינן דיבורא, דליכא למפלג על איש אחר, דזהו עיקר הפירוש דפלגינן דיבורא. ואם כן כי מקשינן הכא מפלגינן דיבורא, הוא רק להראשונים דגם באיתחזק היתירא עד אחד נאמן לאסור, דלדידהו גם כשלא ידענו שהוא הי' השוחט, נאמן כשבא ואמר ששחט בהמתו של פלוני לעכו"ם, אי לאו טעמא דלצעורי קמכוון, ובהא הוא דאיכא לאקשויי, דיהא נאמן לאסור הבהמה מטעם פלגינן דיבורא, ואיש אחר שחטה לעכו"ם. וכיון שכן אין שום מקום עוד לתירוצנו, דכשנאמר פלגינן דיבורא ישאר עד אחד לאיסור באיתחזק היתירא, אחרי דכל עיקר הקושיא היא רק להראשונים דעד אחד נאמן גם נגד החזקה. ודברי הישועות יעקב מופרכין מכל הלין טעמי דכתיבנא. ג) ומה שנראה לי ביישוב קושיא זו, דבשוחט בהמתו של חברו לעכו"ם, ובדינו של האור זרוע גבי שוחט שלא לשמו, לא שייך כלל עיקר דינא דפלגינן דיבורא. דהא דפלגינן דיבורא לא אמרינן אלא בשעה שיש לפנינו שני דברים נפרדים שכל אחד יש בו מעשה בפני עצמו וענין באנפי נפשי' ואין האחד מסתעף מחברו. כמו ברובע ונרבע שכל אחד מעשה באנפי נפשי' קעביד, דאף דאי אפשר לרובע בלי נרבע, אבל אין מעשה האחד מסתעף מחברו, דכל אחד איסורא דידי' קעביד. ובכגון דא הוא דאמרינן פלגינן דיבורא, שאינו נאמן בדיבורו שהוא עשה מעשה נרבע, אבל נאמן שחברו עשה מעשה רובע, כיון שיש בנאמנות זו מעשה בפני עצמה, שאינה תלוי' במעשה האחרת שנאמנותו בטלה בה. אלא לפי שאין רובע בלי נרבע, מוכרחין אנו לומר שרבע לאחר, אבל עיקר הנאמנות שנשאר לנו אחר שאמרנו פלגינן דיבורא, הוא שפלוני עשה מעשה רובע. וכן בהרגתיו, מיתת הבעל היא מעשה בפני עצמה, שאינה תלוי' בהריגתו של זה, שהרי אפשר שימות הבעל מבלי שיהרגוהו, וגם עכשיו שמעיד שהרגו, מיתתו היא מעשה בפני עצמה שנעשה בהבעל אחרי שהרגו זה, ושייך לומר שזה עשה מעשה שהרגו, וזה מיתתו נחשבת לו למעשה מצדו, ושפיר אמרינן בזה פלגינן דיבורא, שאינו נאמן בזה שאמר הרגתיו, אבל נאמן שמת הבעל, לפי שמעשה זו אינה מסתעפת ממעשה ההריגה, דהוי מעשה בפני עצמה, ואמרינן שמת זה שלא על ידי הריגתו. אבל בנידון דידן, כשמעיד ששחט בהמה לעכו"ם, הרי אין בעדות זו שני מעשים, שנאמר על שחיטתו לעכו"ם שהיא מעשה אחת, ושוב מעשה אחרת איסור הבהמה. דמה שהבהמה נאסרת, אין זה נחשב כמעשה באפי נפשה, אלא שהיא כולו מסתעף ממעשה השחיטה ששחט לעכו"ם, דהאיסור באפי נפשי' אין בו מעשה של כלום, אלא הוא בא ממילא משחיטתו ששחט לעכו"ם. ובזה אם נאמר פלגינן דיבורי', להאמינו על איסור הבהמה לחודי', ולא על שחיטתו שלו לעכו"ם, הרי אתה מקיים עדותו בדבר שאין בו מעשה, ואינו דבר של עדות בפני עצמו כלל, וכולו רק מסתעף מהעדות ששחט לעכו"ם, ונאמנות כזו אי איפשרית היא, דכיון שבטלה עיקר עדותו על השחיטה ששחט לעכו"ם, לא שייך תו נאמנות על המסתעף ממנו, שהוא איסור הבהמה. ואי דנאמר פלגינן דיבורי' שלא הוא שחט לעכו"ם, אלא איש אחר, כדרך שאמרו בפלוני רבעני שרבע לאיש אחר, ואף באני רבעתי אמרינן, להחולקים על הרשב"א, שאחר רבע ולא הוא, אם נאמר גם הכא כן, אין זה כלל פלגינן דיבורא, אלא הוא דבור אחר לגמרי שאנו אומרים מעצמנו, מה שלא אמר הוא כלל, שהיא אומר שהוא שחט לעכו"ם, ואנו נאמר שאחר שחט לעכו"ם. והא דאמרינן כן בפלוני רבעני או אני רבעתי, שאחר נרבע ואחר רבע, שאני התם דפלוני רבע ופלוני נרבע הוו מעשים בפני עצמן, ולכתחילה כי מיפלג דיבורא, נשאר לנו נאמנות על דבר שהוא עדות בפני עצמו, שפלוני רבע או שפלוני נרבע, אלא מכיון דאין רובע בלי נרבע, ממילא מוכרח שהי' כאן רובע אחר, או נרבע אחר, אבל בעיקר ההתחלה דפלגינן דיבורא הוא נאמן שפלוני רבע, שהוא חלק מדבורו ועדותו שהעיד שפלוני רבע, ולפי שהוא מעשה בפני עצמה, שייך למופלגה. מה שאין כן הכא דאיסור הבהמה אינו מעשה ועדות בפני עצמה שנוכל למיפלגה מעיקר העדות להיות עדותו קיים על דבר זה לחודי', שהבהמה נאסרה משחיטת עכו"ם. ואם באנו לומר כאן פלגינן דיבורי', דלא הוא אלא אחר שחט, אין זה אלא דיבור אחר לגמרי, שלא אמר הוא כלל, ואין זה בכלל פלגינן דיבורא. והוא הדין נמי בשוחט שלא לשמו, מה שהקרבן נאסר אין זה מעשה ועדות בפני עצמו, אלא דהאיסור מסתעף משחיטתו שלא לשמו, ועיקר המעשה והעדות בזה הוא מה ששחט שלא לשמו, ולכן לא שייך בזה פלגינן דיבורא. שוב התבוננתי דסברא זו יש להעמיס בדברי התוס' דכתובות (דף י"ח ע"ב), שהקשו שם דלימא פלגינן דיבורא שהיו אנוסים מחמת נפשות, ותירצו בחד תירוצא דמחמת ממון או נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו ולא שייך בזה פלגינן דיבורא, אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפני עצמו. והדבר מבואר ביותר בפירוש הר"ן על האלפס שם, ועיקר הסברא אחת היא עם מה שכתבתי. אלא דהוי קשה לי מבעל שאמר גרשתי את אשתי, למאן דאמר גם בחד גופא פלגינן דיבורא, דנאמן על להבא ואינו נאמן על שעבר, והרי גם התם אין לנו אלא מעשה אחת של הגירושין, ואפילו הכי אמרינן בה פלגינן דיבורא, אף על גב דאין כאן שתי עדיות שכל אחת מעשה בפני עצמה והרי זה סתירה גלוי' לדברינו. עד שמצאתי בחידושי הריטב"א למס' כתובות שם (בדף י"ח), שהאריך לתרץ קושית התוס' על פי סברתי הנ"ל, והקשה על זה מבעל שאמר גרשתי את אשתי. ובשיטה מקובצת שם הביא תירוץ זה עצמו בשם הרא"ה והקשה גם כן מבעל שאמר גרשתי את אשתי, ותירץ דזהו באמת ההסבר דמאן דאמר שם בחד גופא לא פלגינן דיבורא, דלכאורה מה לי חד גופא מה לי תרי גופי, אלא דזהו עיקר הטעם מה שאין כאן שני מעשים כדי לחלקם מהדדי. ומאן דאמר שם דגם בחד