נאות יעקב כד

דגם כששוחט כל שהוא לעכו"ם נעשה מומר, והוי גמר שחיטתו על ידי מומר כמבואר באחרונים ובכי האי גוונא הוא דכתב הרא"ה דאסורה שחיטתו משום דגברא לא חזי. ולפ"ז כששחט בהמת חברו לעכו"ם לעובדה בגמר זביחה, מותר באכילה גם להרא"ה וכנ"ל. ואם כן אפילו אם הראשונים הנ"ל דעתם כהרא"ה, אכתי קשה מה שסתמו דבריהם בדינא דלצעורי קמכוון, דהרי נפקא מינה כשאומר דבגמר זביחה הוא עובדה, דבכי האי גוונא גם להרא"ה מותרת באכילה, ולטעמא דפלגינן דיבורא אסורה גם באופן זה גם אין לומר דהכא מטעם אחר אין לומר בו כלל פלגינן דיבורא. דהראב"ד כתב דדוקא בעד המעיד על עצמו אמרינן הכי, משום דעדותו שעל עצמו אינה בגדר עדות, ולא שייך בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבמקיימי דבר הכתוב מדבר, אבל בעד המעיד על שני דברים ליכא למימר פלגינן דיבורא, דאית לן למימר דמתוך שבטלה מקצת עדותו בטלה כולה. והכא נמי בנוגע לעדותו שעל איסור ההנאה והאכילה, לית לן למימר פלגינן דיבורא אלא מתיך שבטלה עדותו שעל ההנאה בטלה נמי על האכילה. דזה אינו, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לא מיתניא אלא במדי דבעינן בה דין עדות, אבל לא באיסורים דלא בעינן בהו דין עדות כלל. ועיין בנודע ביהודא מהדורא קמא חלק אה"ע סימן מ"א שכתב בפשיטות, דבעד אחד באשה לא דנינן בי' דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משום הך טעמא דהתם לא בעינן דין עדות אלא בירור הענין. ועיין בתשו' הגאון ר' עקיבא איגר סימן פ"ז וסימן קכ"ד*) וכל שכן באיסורין דאין לומר בהו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דאין באיסורין דין עדות, כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח. ועיין בירושלמי סוטה פרק מי שקנא דבסוטה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הביאוהו התוס' סוף פרק מי שקנא, והכל מהך טעמא דלא בעינן בה דין עדות. ואם כן אין מקום לדברי הראב"ד בנידון דידן, ואית לן למימר בי' פלגינן דיבורא אף שהוא עד המעיד. וידעתי שיש לדחוק ולחלק דכל ענין פלגינן דיבורא, הוא רק כשיש מציאות לקיים את הדבר לחצאין, כגון בגרשתי את אשתי דנאמן מכאן ולהבא ואינו נאמן למפרע, דיש מציאות במעשה הגירושין להתירה מכאן ולהבא ולא למפרע, אם הי' מגרשה עתה. מה שאין כן באיסור הנאה ואכילה כשמעיד על שחיטת בהמה לעכו"ם, דאין מציאות כלל לקיים עדותו לחצאין, דאם נשחטה לעכו"ם הרי אסורה גם בהנאה, ואם לא נשחטה לעכו"ם מותרת גם באכילה, ואין באפשרי במעשה זו שהעיד עליה שיהא בה נאמנות לחצאין, ולכן לא שייך כאן כלל פלגינן דיבורא אולם אכתי לא יתורץ בזה אלא בשוחט בהמת חברו לעכו"ם, שבעדותו הוא בא לאסור את המותר בהנאה, והוי עד אחד נגד החזקה, ומתוך שאינו נאמן על ההנאה אינו נאמן גם על האכילה, כיון דלא שייך בזה פלגינן דיבורא לפי סברתנו הנ"ל, אבל עדיין קשה מה שהעירונו על דברי האור זרוע, שהקשה בשוחט שלא לשמו, דלא יהא נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע, והרי התם גם קודם שחיטתו או זריקתו שלא לשמו היו אסורין בהנאה מאיסור מעילה, (דאפילו קדשים קלים אית בהו איסורא דאורייתא גם לשני זריקת דמן אלא דקרבן מעילה אין בהן אלא לאחר זריקה ובאימוריהן) ואם כן כשנאמר פלגינן דיבורי' לא תהא עדותו נגד החזקה. מיהו גם זה הי' מקום ליישב, דגם בקדשים הוי איתחזק היתירא להיות ניתרין לאחר זריקה, כמו בנולד ספק טרפה מחיים, דדנינן לה כעומדת בחזקת היתר, אף שאסירה עתה משום אבר מן החי, משום שש לה היתר לאחר שחיטה. (אולם פרט זה צ"ע דאף דבכי האי גוונא הוי חזקה לגבי ספק שנאמר בו העמד דבר על חזקתו, אין ראי' דגם לגבי נאמנות דעד אחד מקרי איתחזק כי האי גוונא, שלא יהא העד נאמן. ואכמ"ל בזה). עוד יש לומר, דאתי שפיר ראייתו של האור זרוע מהברייתא דאחד מבני חבורה ששחט שלא לשמו דסתמא קתני, ומיירי גם באופן שראינו אותו שוחט, והוא אומר ששחט שלא לשמו, דבכהאי גוונא אין לומר פלגינן דיבורא כמו שיבואר לקמן, כיון דליכא למימר דאחר שחט. ומזה הוכיח האור זרוע דעקירה בטעות הוי עקירה. אבל העיקר דהתירוץ הנ"ל מופרך מתחלתו. משום דעיקר הקושיא, דפלגינן דיבורא אין לה מקום אלא להראשונים דגם באיתחזק היתרא נאמן עד אחד לאסור. דלהראשונים דאין עד אחד נאמן נגד החזקה בלאו הכי אין כאן קושיא כלל. דלדידהו הרי כל עיקר הטעם דלצעורי קמכוון, לא צריך לן אלא באופן ששחט לפנינו בהמת חברו, ושמענו ששחטה לעכו"ם, דאז היא דאנו צריכין לטעמא דלצעורי קמכוון, דאי לא כשראינו אותו שוחט, והוא בא ואמר ששחט בהמת חברו לעכו"ם, הרי גם בלאו טעמא דלצעורי קמכוין אינו נאמן, מטעם דהוי עד אחד באיתחזק היתירא. והכא לא שייך לומר דמטעם בידו נאמן גם נגד החזקה, דמי הגיד לנו שהוא הי' השוחט לבהמת חברו, והי' בידו לשוחטה לעכו"ם. ולדידהו כי אצטריך לן טעמא דלצעירי קמכוון, על כרחין הוא רק באופן שידענו ודאי שהוא הי' השוחט, והי' בידו לשוחטה לעכו"ם, דלולא הטעם דלצעורי קמכוון, הי' נאמן אף באיתחזק היתירא מטעם דבידו. ובאופן זה הרי ליכא לאקשויי מידי מפלגינן דיבורא, דאחרי שהוא שוחט לפנינו, ואין לומר עוד דאחר שחט, איך נאמר כאן פלגינן דיבורא לאסור הבהמה (ואף על גב דלפי מה שכתב בתשובות חוות יאיר סימן ק"ד, העיקר מה דצריכין לטעמא דפלגינן דיבורא ולא אמרינן פשוט שיהא נאמן לגבי חברו אף שאינו נאמן לגבי עצמו, דכיון דהא דאינו נאמן לגבי עצמו הוא מדין קרוב שפסילו מגזרת הכתוב ולא מחשש משקר, אם כן לגבי חברו דליכא גזרת הכתוב צריך להיות נאמן, גם בלי טעמא דפלגינן דיבורא. והא דאמרינן באמת להך טעמא, הוא משום דאם המעשה אמת, הרי סוף סוף הוא פסול לעדות, ואיך נאמינו על חברו והוא תרתי דסתרי יעוי"ש באריכות, וכן כתב בחידושי הגאון רעק"א למס' כתובות דף י"ח בדרוש וחדוש. ואם כן זהו רק כשעדותו שעל חברו צריכה עד *) בתשובת הגרעק"א ז"ל בסימן פ"ז ובסימן קכ"ד בדין זה דנמצא גזלן דאורייתא בעדות אשה, נראה מדבריו, דבנמצא אחד מהן קרוב או פסיל, הוי דין פסול גם על הכשרים, (בנוגע לאותה עדות שנצטרפו עם הפסול) אלא שנסתפק אם דינם, לאותה עדות, כאותו הפסול שנמצא ביניהם, או שדינם כסחם פסולין, ולכן בא לידי ספק בעדות אשה. ולי נראה דבנמצא אחד מהן קרוב או פסול אין על הכשרים דין פסול כלל גם לאותה עדות, ורק עדותן בטלה על ידי צירוף הפסול מגזרת הכתוב, אבל בהן עצמן אין שום דין פסול. ומנא אמינא לה, דבהא דתנן במשנה דמכות (דף ו') בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, פירשו בתוס' שם דנפקא מינה לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול, דעדות כולן בטלה אפילו של איתן שלא ראו את הקרוב. ואי נימא דהכשרים דין פסול עליהן לאותה עדות מיהת, למה לן כאן הצירוף כדי שתהא בטלה גם עדות הכשרים שלא ראו את הפסול, תיפוק לי' דהרואין את הפסול יפסלו את הכשרין שראו עמהן על ידי פסולן שנפסלו הם לעדות זו, הצירופן עם הפסול, ולמה לן הדין דכולן עדות אחת לענין זה. ומוכרח דאין שום דין פסול על הכשרים שנצטרפו שנצטרפו עם הפסול, ולכן אינן פוסלין את שאר הכשרין שלא ראו את הפסול, ואי לאו דאשמועינן מתניתין דכולן עדות אחת היתה עדותן קיימת. וכיון שכן, איך נאמר בעדות אשה דכשנמצא אחד מהן גזלן דאורייתא יהי' על השאר דין גזלנים, כיון דאין עליהן כלל גם דין פסול בעלמא, אלא דעדותן בטלה על ידי צירוף הפסול, ופשוט דביטול העדות העדות הזה לא שייך לדון בו דין פסול גזלן, ואין לו מקום בעדות אשה דאין שום פסול מפסולי עדות פוסל בו. ובכל אופן אין להסתפק בזה בסגנונו של הגאון ז"ל שבא לדון את הכשרים בדין גזלנים. וגוף הספק נפשט מהירושלמי דסוטה שהבאנו בפנים.