נאות יעקב כג

ואינו נאמן לומר שכיוון באמת לעכו"ם, כל זמן שיש לנו לומר דלצעורי קמכוון. עיין בפני יהושע בגטין בסוגיא דהמנסך. וטעם כזה כתב באור זרוע הגדול חלק ב' סימן רכ"ג. שהקשה שם בשוחט קדשים שלא לשמן, דבמזיד לא יהא נאמן לאסור, משום דאין אדם משים עצמו רשע, דעובר בלאו דלא יחשב, והוכיח מזה דעקירה בטעות הוי עקירה, יעו"ש באורך. וכן הקשה בכהן גדול ביום הכפורים שנאמן לומר שפיגל, והרי אין אדם משים עצמו רשע. ועיין בפרי מגדים סימן ד' במשבצות בסוף הסימן שהעיר כן על כהן גדול ביום הכפורים מדעתא דנפשי'. ועיין בבית מאיר בחידושיו ליו"ד. א) ויש לעיין בזה. דאמאי לא נימא הכא פלגינן דיבורא, כמו בפלוני רבעני לרצוני ובהרגתיו ובכל הני דאמרינן בהו אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, שנאמן על חברו מטעם דפלגינן דיבורא, והכא נמי נימא דיהא נאמן לאסור את הבהמה אף דאינו נאמן לגבי עצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע. וכן קשה בדברי הטור זרוע גבי שוחט שלא לשמה, שהקשה דאין אדם משים עצמו רשע, ואמאי לא יהא נאמן לאסור את הקרבן מטעם דפלגינן דיבורא. ואין לומר דהשתא דאית לן טעמא דלצעורי קמכוון, אינו נאמן עוד לומר שכוון דוקא לעכו"ם מטעם אחר, דהרי הוי עד אחד לאיסור באיתחזק היתירא, שאינו נאמן אלא כשהבעלים שותקין ומטעם שתיקה כהודאה דמיא, והכא לא שייך טעם זה, דאין הבעלים יודעין מה הי' בלבו. והא דהי' נאמן לומר ששחט לעכו"ם אי לאו טעמא דלצעורי קמכוון, אף על גב דהוי עד אחד נגד החזקה, היינו כששמענו אותו שוחט לעכו"ם להדיא, דאז אין אנו צריכין לעדותו. או אפילו כשלא שמענו והוא אומר שכוון לעכו"ם, הי' נאמן מטעם דבידו הי' לשחוט מפורש לעכו"ם, ובדבר שבידו נאמן גם נגד החזקה. אבל לבתר דאשמועינן הש"ס טעמא דלצעורי קמכוון, הרי אפילו כששמענו אותו שוחט לעכו"ם אנו צריכין לעדותו שכיון לעכו"ם דוקא ולא לצעורי דאי לאו עדותו הרי אנו מסופקין תמיד דילמא לצעורי קמכוון, ולא רק שאנו מסופקין, אלא דאמרינן דודאי כיוון לצעורי, כלשון השו"ע בסימן ד' סעיף ד', ואם כן איך נאמין לעדותו והרי הוא עד אחד לאיסור באיתחזק היתרא, וגם בידו לא הוי עוד, אחרי דתמיד נאמר דלצעורי קמכוון. ואם כן השתא דאית לן טעמא דלצעורי קמכוון, אינו נאמן מטעם דהוי עד אחד נגד החזקה. ולזה לא מהני טעמא דפלגינן דיבורא. אולם בזה עוד לא נמצא נוח. חדא דעדיין צריך עיון אי דמשום זה דאנו לא נאמין לו שכיוון לעכו"ם מחשיב כאינו בידו. דלכאורה נראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים, בטעמא דבדבר שבידו נאמן עד אחד אפילו נגד החזקה, דלהראשונים דהיכא דבידו נאמן מטעם מגו, פשוט דהכא אינו נאמן, דאין כאן מגו, כיון דתמיד נאמר דלצעורי קמכוון. אבל להראשונים דבדבר שבידו נאמן מטעם בעלים, יש לומר דגם הכא חשוב בעלים, דאף שאנחנו לא נאמין לו לעולם שאסר איסור, מכל מקום כיון דאם כדבריו כן הוא הרי הבהמה אסורה, נמצא דבאמת יש בידו לאסור, אלא שאנחנו לא נאמין לאיסורו, ולענין שיהא נחשב כבעלים, יש לומר דלא בעינן כלל שיהא האיסור מתאמת גם אצלנו, אלא דכל היכא שביכולתו לאסור לפי האמת, בזה לחוד מקרי בעלים, וממילא יש לו נאמנות גם אצלנו. ותו דהמפרשים הרי כתבו הטעם דאינו נאמן לומר שלא כיוון לצעורי שהוא משום דאין אדם משים עצמו רשע, הרי דלולא טעם זה הי' נאמן לומר שכיוון לעכו"ם. אף על גב דהוי עד אחד לאיסור באיתחזק היתירא, ועל כרחך דבכי האי גוונא שמעיד על מעשה עצמו וכוונתו נאמן תמיד, או דזה מחשיב בידו מה שביכולתו לשחוט לעכו"ם, אף שאנו לא נאמין לו, וכמו שכתבנו לדעת הראשונים דבידו הוא משום בעלים, ולכן הי' נאמן לולא הטעם דאין אדם משים עצמו רשע. ואם כן אנו אן לנו אלא להתחשב עם הדין דאין אדם משים עצמו רשע, כיון דרק מחמת טעם זה אינו נאמן, ולפי דין זה הרי יש לנו לומר פלגינן דיבורא (ועיין בדברינו לקמן הסימן ה') ואולי יש עוד לדחוק ולהעמיד תירוצי. ואולם באמת אין אנו צריכין לכל הדוחק הזה. דפשוט יש לומר, כיון דמטעם דפלגינן דיבורי' אתינן עלה, ונאמן שבהמה זו נשחטה לעכו"ם אבל על ידי אחרים (כמו שיבואר לקמן דזהו עיקר הפירוש דפלגינן דיבורא) אם כן הוי בזה כעד אחד דעלמא, שמעיד על בהמה זו שנשחטה לעבודה זרה על ידי איש אחר, דודאי אינו נאמן לאסור את המוחזק לנו בהיתר. ולא מהני תו גם אי נימא דחשוב בידו, דטעמא דבידו לא מהני אלא כשמעיד על מעשיו הוא, אבל כשמעיד על מעשה אחרים, לא אשכחן שיהא נאמן בעדותו, משום דבידו הי' לעשות מעשה זו שמעיד עתה על אחרים. ואם כן הכא דמסלקינן לעדותו שעל עצמו כמאן דליתי', והוי כמעיד על אחרים, לא מהני תו מה שהי' בידו ואינו נאמן מטעם דהוי עד אחד לאסור באיתחזק היתירא. וב"ה מצאתי בישועות יעקב ביו"ד סימן קכ"ז שהקשה קושיתי, ותירץ דכיון דפלגינן דיבורא והוי כמעיד על אחרים הוי עד אחד באיתחזק היתירא. ב) אכן גם תירוץ זה אינו מעלה ארוכה כלל, חדא דמה נעני להראשונים הרשב"א והר"ן שדעתם דעד אחד נאמן אף באיתחזק איסורא, וכל שכן שנאמן לאיסור באיתחזק היתרא, כמבואר בדבריהם בקדושין (דף ס"ו). ועיין בש"ך סימן קכ"ז שביאר כן בדעת הרמב"ם. ותו דהך חזקה דהיתירא, הא אינו אלא לאיסור הנאה, דמעיקרא בהמה בחזקת היתר הנאה קיימא, אבל לענין איסור אכילה הרי אדרבה יש לנו חזקה לאיסור, דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. ואף דקיימא בחזקת היתר לכשתשחט, הרי לנו דעת כמה ראשונים בנולד ספק טרפות מחיים, דמעמידין אותה בחזקת איסור שבחיי', ולא מהני לה חזקת היתר שיש לה לכשתשחט. והכא נמי למה לא יהא נאמן לאוסרה מיהת באכילה. והניחא למאן דאמר דבחד גופא לא פלגינן דיבורא, משום הכי כל שאינו נאמן על איסור הנאה, אינו נאמן גם על איסור אכילה, דאין לחלק הנאמנות. אבל למאן דאמר דגם בחד גופא פלגינן, והרמ"ה בחידושיו לבבא בתרא (דף קל"ד) פסק כוותי', והרמב"ם והטור פסקו דלחומרא חיישינן לי', הרי לדידהו הי' לנו לאסור גם הכא באכילה. ואם כן קשה על סתימת הפוסקים בדינא דלצעורי קמכוון שמותרת לגמרי, והרי להנך ראשונים דגם בחד גופא פלגינן דיבורא, יש לנו לאסור באכילה מטעם פלגינן דיבורא. וודאי דאין לומר דכל הני ראשונים יסברו כהרא"ה דגם אי אמרינן דלצעורי קמכוון אסור באכילה. ותו דהרא"ה כתב טעמו דאסור באכילה, משום דגברא לא חזי לשחיטה והוי כנוחר ומעקר. ונראה להדיא מדבריו דמדין שחיטת מומר אתי עלה לאסור באכילה. (וזה פלא שהר"ן כתב בשם הרא"ה טעם אחר לאסור באכילה, למאן דאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דלא אמרינן אלא שאינו אוסר, אבל אינו מחיר גם כן, והוי כנשחטה מאלי' דמסלקינן לשחיטתו. ובדברי הרא"ה עצמו בבדק הבית מפורש הטעם משים דגברא לא חזי לשחיטה, בין בדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, בין בדינא דלצעורי קמכוון) וצריכין אנו לפרושי דאף דאותה שחיטה שנעשה בה מומר, אינה אסורה משום שחיטת מומר, זהו רק אם בגמר זביחה הוא עובדה, דהתם כשנגמרה שחיטתו הוא דנעשה מומר, וכבר נשחטה בהיתר, אבל אם מתחילת שחיטתו כיוון לעכו"ם, הרי כבר נעשה מומר מתחילתה