נאות יעקב כא

המלקות גורם שישוב להכשרו, וממילא ליכא למימר פטרת הכשרת ויחזור עליו החיוב מלקות. אבל אם על ידי האיסור לחודי' בלי המלקות, לא הי' עליו שום איסור אכילה, ורק על ידי המלקות הי' בא לידי איסור זה. כגון אם היית אומר בשחיטת או"ב דקדשים, דמשום האיסור דאותו ואת בנו לתודי' בלי המלקות, אין עליו דין מחוסר זמן, ורק על ידי המלקות הוא בא לכלל זה. אז גם לרש"י הי' חייב מלקות דאותו ואת בנו בקדשים לר' שמעון. כיון דבעיקר הסברא דהממה נפשך של הרמב"ן מודה גם רש"י, אלא דסבירא לי' דלענין מלקות לא שייך לומר דאם פטרתו הכשרתו, דכבר הוא באיסור מחוסר זמן, משום האיסור דאותו ואת בנו. אם כן אם על ידי האיסור דאותו ואת בנו לא הי' עליו עדיין דין מחוסר זמן, והיתה שחיטתו שחיטה ראוי', הי' חייב מלקות גם כן משום הסברא דפטרתו הכשרתו אף שהוא עתה מחוסר זמן, כמו שהוא אסור עתה באיסור לחודי', אף שהוא מחוסר זמן, וזה פשוט. ואם כן בנידון דידן כשנאמר שעל ידי קבלת ההתראה דאותו ואת בנו הוא מומר ושחיטתו נבלה, אין לפוטרו משים זה ממלקות גם לרש"י. דהכא כשתאמר שפטור ממלקות הרי הכשרת שחיטתו, דכבר כתבנו שעל ידי האיסור דאותו ואת בנו כל שאין חיוב מלקות, לא הוי מומר להכעיס אף שקבל התראה, דאין קבלת התראה זו חשובה כלום, באופן שאם תפטרנו ממלקות תהי' שחיטתו כשרה. ואם כן יש לנו לומר בזה גם לרש"י להסברא דפטרת הכשרת וחזר עליו החיוב מלקות. ואם כן יש לחייבו במלקות אף ששחיטתו נבלה, כיון דמחמת זה האיסור עצמו הוי נבלה וכסברת הרמב"ן, אחרי דבעיקר הסברא מודה גם רש"י להרמב"ן. ואם כן אין הכרח גם לשיטת רש"י, דכשיש עליו חיוב מלקות, מוכרחת להיות שחיטתו כשרה, כסברת תירוצו, אחרי שאפשר לשתי אלה, חיוב המלקות ופסול השחיטה, שידורו במדור אחד, לרש"י כמו להרמב"ן בשעה שפסול השחיטה הוא מחמת חיוב המלקות. האמנם יש לומר דרש"י פליג גם על עיקר סברת הרמב"ן, וסבירא לי' דלענין מלקות לא אמרינן כלל הך טעמא דאם פטרת הכשרת וחזר עליו החיוב מלקות. דכיון שהדבר שקול לכאן ולכאן וחוזר חלילה, מאי חזית למיזל בתר הצד המחייב, זיל בתר הצד הפוטר, דרק לענין איסורא, כל היכא דאיכא חד צד למיסר אסרינן לי', אבל במלקות לא נוכל לחייבו כשהדבר מתהפך לכאן ולכאן, כן הי' אפשר לדחוק. אבל אין זה מוכרח בעת שיש לנו סברא יותר מתקבלת שלא להרחיק כל כך מחלקותם. ומה גם דעיקר סברת הרמב"ן אינה בנוי' על הממה נפשך, אלא לפי שאנו דנין את השחיטה כמו שהי' דינה לולא האיסור, וכמו שכתבנו בסימן א', ולענין זה הרי שוין מלקות ואיסור. ואם כן לכאורה לא יהי' מקום לתירוצו לא להרמב"ן ולא לרש"י. ד) אכן באמת יש מקום להקים דבריו אפילו להרמב"ן דהרי עיקר סברת הרמב"ן היא שיש לנו לראות את השחיטה, כפי מה שהי' דינה לולא האיסור שאנו דנין עליו עתה. ואם לולא איסור זה היתה השחיטה כשרה וראוי' להיתר אכילה, על זה בא הלאו. ולא הממה נפשך שכתב שם הרמב"ן הוא העיקר, אלא מה שהפסול לא הוי כאן מחמת דבר אחר כמו שסיים שם בדבריו, וזהו עיקר הסברא. ואם כן זהו רק באופן דגם עתה לאחר שעשה את האיסור, אין פסול השחיטה אלא מחמת האיסור, דאף דגם בקדשים דקאי התם, אין איסור האכילה מחמת האיסור דאותו ואת בנו, אלא מחמת האיסור דמחוסר זמן, מכל מקום הגורם לאיסור זה גופי' דמחוסר זמן, הרי הוא האיסור דאותו ואת בנו, ומשום הכי אין זה נחשב לפסול מחמת דבר אחר. אבל בנידון דידן דהא דשחיטתו פסולה, הוא משום שנעשה מומר להכעיס. ליכא למימר דאע"ג דהא דשחיטתו נבלה אין זה מחמת האיסור דאו"ב אלא משום דהוי מומר להכעיס, מ"מ אין זה פסולו מחמת ד"א, כיון דהא גופא שנעשה מומר להכעיס, הוא רק על ידי האיסור דאותו ואת בנו, נמצא דאיסור אותו ואת בנו הוא הגורם שתהא שחיטתו נבלה, כמו שהוא גורם בקדשים לאיסור דמחוסר זמן, ואין זה פסולו מחמת דבר אחר. דזה אינו, אחרי דהא דמומר להכעיס שחיטתו פסולה, אין זה משום שהעברה שעשה להכעיס פוסלתו, (כמו במומר לחלל שבת ולע"ז דהוי מומר לכל התורה מחמת גוף העברה שעשה) כי היכי דנימא בי' דהאיסור דאותו ואת בנו הוא הגורם לפסול שחיטתו. אלא דטעם פסול שחיטתו הוא לפי שכל העושה להכעיס דעתו דעת מין, דאם לא כן לא הי' בא לעשות מעשה כזו. באופן דאין האיסור עושה אותו מין, אלא בהיפוך לפי שהוא מין בדעתו בא לידי מעשה כזו, ומעשה האיסור שעשה להכעיס היא רק מברר לנו שהשוחט הוא מין ושחיטתו פסולה מה שלא ידענו לולא מעשה זו, וכמו שהארכנו בזה בסימן א'. ואם כן לאחר מעשה האיסור נתברר לנו שיש כאן פסול שחיטה מחמת דבר אחר, ומה שלא ידענו שהוא מין לולא שעשה מעשה זו, פשוט דמשום זה אין לדונו כפסול הבא מחמת איסור זה עצמו, כיון דאין האיסור אלא בירור שיש כאן שוחט פסול, ולא שייך בזה טעמו של הרמב"ן, וישוב תירוצו על מכונו גם להרמב"ן. ה) אלא דלכאורה יש מקום לחלוק על תירוצו מטעם אחר, דהרי עיקר תירוצו בנוי על יסוד זה דבמלקות דאותו ואת בנו אין לומר בהכי חייבי' רחמנא גם כששחיטתו נבלה, כיון דאין המלקות מפורשין בו. דאם נאמר דבהכי חייבי' רחמנא גם כשנעשה מומר ושחיטתו נבלה, הרי יפול כל ההכרת שהשחיטה תשאר בכשרותה מחמת הממה נפשך שבתירוצו, אחרי דיש מקום למלקות גם כשהשחיטה פסולה, משום דבהכי חייבי' רחמנא. וכיון שכן הלא תקשה למה באמת השחיטה כשרה בשעה שלוקה, כמו שנגעתי בזה בקושיתו. אלא שהדר"ג השכיל לסתור יסוד זה, וכתב דלא שייך בהכי חייבי' רחמנא על המלקות דאותו ואת בנו, משום דאין המלקות מפורשין בו. ובזה פנה מקום לתירוצו שהשחיטה מוכרחת להשאר בכשרותה. אבל בזה יש להעיר עליו מדברי התוס' (בדף פ' ע"ב), דהתוס' חלקו שם על פירש"י שכתב דלר' שמעון ליכא מלקות דאותו ואת בנו בקדשים, משום דהוי שחיטה שאינה ראוי', וזה לשונם ואין נראה דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בנו בקדשים מויו מוסיף על ענין ראשון, הרי הוי גזירת הכתוב דלילקי אף על גב דלאו שחיטה ראוי' היא דהוי מחוסר זמן, עכ"ל. הרי דאמרינן בהכי חייבי' רחמנא במלקות דאותו ואת בנו בקדשים דאינן אלא מריבויא, וכל שכן שיש לומר כן על עיקר הלאו דאותו ואת בנו, דהוי גזירת הכתוב דלילקי. וגם הרמב"ן לא חלק על דברי התוס', אלא משום דקרא איכא לאוקומי בשהי' הראשון קדשים והשני חולין, ואין לנו גזרת הכתוב כלל בקדשים, אבל אי לאו הכי הוי לקי בקדשים מגזירת הכתוב, הרי דאותו ואת בנו הוי בהו גזירת הכתוב למלקות, ואם כן תשאר הקושיא בתוקפה ואזיל לי' תירוץ הדר"ג. אולם באמת אין מדברי התוס' שום סתירה לדבריו, ואין הנידון דומה לראי'. דהתם בשחיטה שאינה ראוי' דמחוסר זמן לר' שמעון, הרי אין לנו טעם מיוחד לפטור ממלקות, יותר מלאפוקי מאיסורא, דהטעם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה, שוה הוא בין בנוגע לאיסור בין בנוגע למלקות, דכמו דבעינן שחיטה ראוי' כדי לחייב במלקות דאותו ואת בנו, הכי נמי בעינן שחיטה ראוי' לאיסורא דידי', דבעלמא בשחיטה שאינה ראוי' אין בה אפי' איסורא דאותו ואת בנו לר' שמעון. ואם כן כל שיש לנו