נאות יעקב כ

השחיטה משום דבהחבטל השחיטה יתבטל האיסור ולא יהי' עוד מומר, ושוב תתכשר השחיטה. דאפילו אם תיפסל השחיטה, כיון דפסולה הוא רק מחמת זה האיסור, חשובה היא שחיטה לכל מה שנוגע לעברת האיסור, גם אחר שנפסלה וכנ"ל. ב) אכן לשיטת רש"י דלר' שמעון באמת ליכא מלקות דאותו ואת בנו בקדשים, משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' לפי שהוא מחוסר זמן, ולית לי' כסברת הרמב"ן דכשהכשרת חזר עליו איסור אותו ואת בנו ונשאר זה האיסור גם אחר שנאסרה ונעשית שחיטה שאינה ראוי', מטעמא דהאיסור נידון כפי שהי' דין השחיטה לולא הלאו דאותו ואת בנו. הרי לכאורה הכא נמי בנידון דידן לרבנן אם תהי' שחיטתו נבלה, אף דהוי זה על ידי האיסור דאותו ואת בנו עצמו, אין בו מלקות דאותו ואת בנו, כמו התם בקדשים לר' שמעון. ואם כן תקום סברת הדר"ג, כיון דאי הוי שחיטתו נבלה הרי אין בו עוד מלקות, וכשאין בו מלקות הרי שוב שחיטתו כשרה, ושוב הדברים חוזרין חלילה, ומוכרחת שחיטתו להשאר בכשרותה. ואין לומר דאכתי גם לרש"י לא יקום תירוצו, דהרי הא דנחלק רש"י על סברת הרמב"ן, ולא סבירא לי' דאנו דנין על השחיטה כמה שהיתה לולא האיסור שבא לפנינו עתה, זהו רק לענין המלקות, אבל באיסורא דאותו ואת בנו, הרי לית מאן דפליג. דאף על גב דעל ידי האיסור הוי שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי', איסורא מיהת עביד גם לר' שמעון בשחיטת אותו ואת בנו דקדשים מהאי טעמא של הרמב"ן, דאם לא כן תהי' שחיטת או"ב דקדשים באמת שחיטה ראוי', ולא תפסל כלל משום מחוסר זמן. והרי אותו ואת בנו בקדשים שחיטתן פסולה משום מחו"ז גם לרש"י. אלא דזהו מושכל ראשון, כיון דאם תאמר דשחיטה כשרה היא, הרי ישוב להיות בה איסורא דאותו ואת בנו, נשאר זה האיסור קיים גם לבתר שנאסרה. אלא דלהרמב"ן מהני סברא זו גם לחיוב מלקות, ולרש"י לא מהני טעם זה למלקות, אבל לאיסורא גרידא כולי עלמא אית להו סברא זו. ואם כן בנידון דידן גם אם נאמר דעל ידי הלאו דאותו ואת בנו הוי שחיטתו נבלה, ודינו כנוחר ומעקר, שאין בהן דין דאותו ואת בנו, הלא מטעם זה אפילו לרש"י, לא נוכל אלא לפוטרו ממלקות, אבל איסורא מיהת עביד גם לרש"י, כמו בשחיטת קדשים לר' שמעון. ואם כן יהי' נסתר הממה נפשך של תירוצו, שאם תאמר ששחיטתו נבלה הלא אין מקום לחיוב מלקות, וכשאין חיוב מלקות שוב שחיטתו כשרה, דהרא"ש לא אמר דבריו אלא בשעשה גם האיסור אבל בקבלת התראה לחודה לא הוי כמין, וזה נסתר לפי הנ"ל. דכיון דהא דשחיטתו נבלה בנידון דידן לא מהני אלא לפוטרו ממלקות, אבל איסורא עביד, אם כן אף שאין בו מלקות דינו כמין, כיון דאכתי עביד איסורא להכעיס, דגם העובר להכעיס איסור דאורייתא שאינו חייב עליו מלקות מומר להכעיס הוא ודינו כמין, דעד כאן לא נסתפקו האחרונים אלא בעבר להכעיס על איסור עשה, דעברתו היא בשב ואל תעשה, אבל באיסור דקום ועשה אף שאין בו מלקות, ודאי דהוי כמין. ואם כן גם אם נפטרנו ממלקות אכתי תשאר שחיטתו נבלה משום האיסור דאותו ואת בנו שנשאר קיים גם אם שחיטתו נבלה, ולפי זה לא יחזרו הדברים חלילה לחייבו שוב במלקות כיון דשחיטתו נשארת נבלה לחלוטין גם לאחר שתפטרנו ממלקות. דזה אינו, דאף דבעלמא כל שעובר על איסור תורה להכעיס אף שאין בו מלקות, דינו כמין ושחיטתו פסולה, הכא אין לומר כן. כיון דהכא כל מה דחשוב להכעיס, הוא רק מחמת קבלת ההתראה שאמר על מנת כן של חיוב מלקות, אם כן כשאין כאן חיוב מלקות, הרי אין קבלת התראתו חשובה כלום, והוי כפטומי מילי, ונמצא שעבר על איסור תורה אבל שלא להכעיס, ואין שחיטתו פסולה. ואם כן כשאינו חייב מלקות, שחיטתו כשרה אף שעבר על איסור תורה בשחיטתו, ואם כן חזר עליו החיוב מלקות, ונמצא הדבר חוזר חלילה, וממילא מוכרחת שחיטתו להשאר בכשרותה ותירוצו קיים. ג) אולם כד מעיינינן לא יעלה תירוץ הדר"ג גם לדעת רש"י. דבאמת בעיקר סברת הרמב"ן לא נחלק עליו רש"י כלל, וכמו שכתבנו, דהרי גם לרש"י איכא איסור לר' שמעון באותו ואת בנו דקדשים, מהאי טעמא שאם תאמר דאין כאן איסור דאותו ואת בנו, הרי אין כאן מחוסר זמן, וחזר עליו איסור אותו ואת בנו. אלא דלרש"י לא מהני טעם זה אלא לאיסור ולא למלקות דלענין מלקות סבירא לי' לרש"י דליכא למימר דפטרת הכשרת וחזר עליו החיוב מלקות, אחרי דגם אם נפטרנו ממלקות, אכתי ישאר מחוסר זמן, משום האיסור דאותו ואת בנו, ולכן באמת פטור מן המלקות, כדין כל שחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון. והרמב"ן סבירא לי' כיון דאיסורא עכ"פ עביד, ממילא לקי גם כן, שהרי המלקות באין על העובר איסור לאו, וכיון שעבר על איסור לאו דאותו ואת בנו, הרי על זה גופי' לקי, ומה לנו דלהמלקות עצמן לא שייך הממה נפשך. זהו סברת הרמב"ן. ועל סברא זו הוא דנחלק רש"י ומחלק בין האיסור להמלקות וכנ"ל. ואם כן זהו רק במקום שגם על ידי האיסור דאותו ואת בנו, גם בלי החיוב מלקות, יש כאן איסור אכילה, דאז אין פטור דזהו דוקא כשהכתב השני מתקן יותר מן הראשון, כגון שהראשון הי' שלא לשמה והשני לשמה, והא דאמרינן בהבונה דמתניתין דכתב על גבי כתב פטור, אתיא דלא כר' יהודא, משום דנראה לו דמתניתין איירי בכל ענין, אפילו כגון שכתב ספר תורה או גט שלא לשמה, והעביר עליו קולמוס בשבת לשמה. והקשה הגאון ז"ל, כיון דגם לר' יהודא לא חשוב כתב על גבי כתב אלא כשהשני מתקן יותר מן הראשון, אמאי חייב באמת לר' יהודא כהאי גוונא בשבת, נימא על הכתב השני אי עביד לא מהני ואז לא יהי' עוד שום תיקון בהכתב השני. ואף דלא אמרינן כן אלא היכא דיתוקן האיסור על ידי שנאמר דלא מהני, הרי הכא ודאי יתוקן האיסור, דאי לא מהני הרי אין כאן כתב, ואין כאן מלאכת שבת, כיון דלהתוס' לא הוי כתב על גבי כתב גם לר' יהודא כל זמן שאין תיקון נוסף בהשני. ואני כבר תמהתי על קושיתו זאת, דמה שייך אי עביד לא מהני במה שנוגע להחיוב, דגם למאן דאמר אי עביד לא מהני מיחייב אמאי דעבר אמימרא דרחמנא. הרי דבמה שנוגע להחיוב לא מהני לן טעמא דאי עביד לא מהני, ומהו זה שהקשה הגאון ז"ל דמשום דלא מהני יפטר מחיוב שבת. ואף דהכא על ידי זה שנאמר דלא מהני, ולא יהי' עוד מתקן, יתבטל בזה פרט חיצוני הכולל לכל מלאכת שבת, שלא לחייב כל שאינו מתקן. ולא דמי להא דבשארי איסורים לקי אמאי דעבר אמימרא דרחמנא, אף שאין כאן כלום ממעשה האיסור, דהתם הרי רק ביטול זה הדבר עצמו כשהוא מחמת האיסור אינו מביא פטור, אבל הכא שהאיסור גרם שיתבטל הכלל הנוהג בכל מלאכת שבת, מנלן דגם בכהאי גוונא מחייבינן לי' אמאי דעבר אמימרא דרחמנא. אבל באמת אין בזה שום חילוק, דעיקר ההסבר בהא דלקי אמאי דעבר אמימרא דרחמנא הוא, דאנו רואין את מעשה האיסור שעשה, מה הי' דינה לולא האיסור שאסרה תורה, ואם אז הי' בזה מעשה גמורה, מעשה כזו אסרה תורה, והעובר עליו עבר אמימרא דרחמנא ומקבל עונשו. ואם כן אף דעל ידי האיסור יתבטל גם פרט אחר הנצרך להחיוב, כל שביטולו בא על ידי איסור זה עצמו שעבר, ולא הוי ביטולו מחמת דבר אחר, אין זה גורם פטור, דסוף סוף אם תאמר דמחמת זה לא עביד איסורא, הרי חשוב המעשה לתיקונה, ועל מעשה כזו חייבה התורה. וזה דומה לסברת הרמב"ן בעניננו דעיקר הסבר הממה נפשך שלו (עיין בלשון הרמב"ן שהבאתיו בסימן א') הוא, שיש להתחשב עם המעשה כפי שהיא מצד עצמה, לולא האיסור שעובר עליו עתה, ומעשה כזו אסרה תורה. ומשום הכי גם במלאכת שבת כל שלולא האיסור שעל מלאכה זו, היתה מצד עצמה מלאכת מחשבת, מלאכה כזו אסרה תורה, והעובר על זה חייב, ואף שעתה לבתר האיסור אינה עוד מלאכת מחשבת, הרי אם תפטרנו תשוב להיות מלאכת מחשבת, ועל זה הוא דחייבי' רחמנא.