נאות יעקב יט

הוי מומר להכעיס. והרא"ש לשיטתו דשחיטת מומר נבלה וא"ש. ובילדותי תמהתי ע"ד הרא"ש ממכות (ד"ה) דהוא והן נהרגין וכן הא דאמר רבא אם באו שנים ואמרו בשבת הרג פלוני את הנפש כו' ולא עוד אם באו ואמרו בערב שבת כו' דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא. והא כיון שהתיר א"ע למיתה והוי מומר להכעיס למפרע ומורידין ולא מעלין וגם אין זה אחיך כמבואר בע"ז דכ"ו: ואין בזה כאשר זמם לעשות לאחיו ולמה הן נהרגין. וגם דצלפחד שהי' הוראת שעה לפי שלא התרו אותו באיזה מיתה דעכ"פ הי' מצוה להורגו משום דנעשה מומר להכעיס ובכל חייבי מיתות דלפני גמ"ד אם הרגו אותם נהרגים אע"פ שקבלו התראה והתרו א"ע למיתה, והא מדברי הרא"ש נראה דגם תשובה לא מהני דהא כל המומתין מתודין ואפי"ה אין מתעסקין בקבורתו משום דבאבוד רשעים רנה, ועי' בסנהדרין מ"ז דהוי זבח רשעים תועבה גם לאחר מיתה ואע"פ שהתודה. ונצטרך לחלק דמ"מ אין בו דין דמורידין ולא מעלין לכשעשה תשובה אחיך מיקרי, אע"פ דלענין מלקות רק לכשלקה הרי זה אחיך, וכ"ז שלא לקה אינו אחיך אע"פ שעשה תשובה, ואעפ"י דאין מתעסק בקבורתו וצ"ל דלא דמי להא דכל המומרין מתודין, שמתודה מחמת אונס ואין זה תשובה גמורה, משא"כ לכשעשה תשובה גמורה. וכן העירותי מערכין (ז.) היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאת כו' א"ה אדתני חטא באותה שעה אין נזקקין לו, לפליג וליתני בדידי' בד"א שהי' זבח זבוח באותה שעה כו'. וקשה דלמא להכי לא קתני באופן שחטא מקודם, דהא כיון דהוא יוצא ליהרג והתיר א"ע למיתה והו"ל מומר להכעיס אף בפ"א, ואי קתני חטא מקודם אין נזקקין לו הו"א משום דבעלי חיים נדחין ואכל חלב והפריש קרבן והמיר ואח"כ עשה תשובה נדחה משא"כ בחטא באותה שעה לאחר שעשה תשובה הו"א דנזקקין לו ולהכי תני חטא באותה שעה אין נזקקין לו. והארכתי בזה במקום אחר ואכמ"ל. והנני ידידו שארו החפץ ביקרו וגדולתו חיים עוזר גראדזענסקי. סימן ג אשר כתבתי להגאון הנ"ל על דבריו. כבוד ידידי שארי הרב הגאון האמתי פאר הזמן והדרו כקש"ת מוהר"ר חיים עוזר שליט"א גראדזענסקי ולכל הנלוים אליו והחוסים בצל תורתו הרוממה שלו' וישע רב. אחד"ש הדר"ג שי'. יקרת מכתבו כן באני. התענגתי על חמודות דבריו ויהיו לי שעשועים. וזאת אשר מצאתי להעיר עליהם ולפלפל בם. א) בעיקר תירוץ הדר"ג, דאם שחיטתו נבלה הא שוב לא עבר על שחיטת אותו ואת בנו, ושוב צריכה להיות שחיטתו כשרה, דהרא"ש לא אמר דהוי מומר להכעיס אלא כשעבר גם על העברה, אבל בקבלת התראה גרידא ודאי דלא הוי מומר להכעיס, ונמצאו הדברים חוזרים חלילה, ולכן מוכרחת שחיטתו להשאר בכשרותה. זהו תוכן תירוצו. נראה לי להעיר מדברי הרמב"ן בחדושיו לחולין בדף פ' ע"ב, שדחה שם מה שפירש רש"י, דמשום דהוי מחוסר זמן הוי שחיטת שני שחיטה שאינה ראוי'. והרמב"ן כתב דהוי שחיטה ראוי' ללקות עלי' לר' שמעון, שאם תאמר שאין כאן שחיטה, ואינו עובר משום אותו ואת בנו, הרי אינו עוד מחוסר זמן והשחיטה ראוי', וחייב עלי' משום אותו ואת בנו, ולכן כל כמה דהשחיטה אינה ראוי' רק משום האיסור דאותו ואת בנו, שחיטה ראוי' היא בנוגע לאיסור זה עצמו בממה נפשך, ורק כשדבר אחר גורם לה שאין אותה שחיטה ראוי' אז הוא דפטור עלי' משום שחיטה שאינה ראוי'. עד כאן תוכן דבריו. והבאנו לשונו בסימן א'. והרי זה הנידון לר' שמעון, דומה ממש לנידון דידן לרבנן. וחזינן לדעת הרמב"ן, דבממה נפשך כי האי, אנו אוחזין החבל בתרי ראשין. דאף על גב דנשארת אסורה, והוי שחיטה שאינה ראוי', מכל מקום חייב לר' שמעון משים אותו ואת בנו. דבנוגע להחיוב שעל ידי שחיטה זו שהיא עצמה האיסור, אנו רואין אותה מה הי' דינה, לולא האיסור שעל שחיטת אותו ואת בנו, ולכן אף דעתה לבתר איסור זה, נאסרה באכילה משום מחוסר זמן ואף על גב דאיסור אכילתה עתה, אינו מחמת עצמו של איסור אותו ואת בנו אלא דלאו דאוא"ב מביאו לידיכך שיאסר משים איסור מחוסר זמן הנוהג בקדשים, אפילו הכי נותנין עלי' דין שחיטה ראוי' משום דלולא לאו זה לא באת לידי איסור אכילה של מחוסר זמן, והיתה שחיטה ראוי'. הכי נמי לרבנן בנידון דידן, שאיסור אותו ואת בנו מביא לידי כך ששחיטתה נבלה, אין לפוטרו מחמת זה ממלקות דאותו ואת בנו, כיון דמה דהוי נבלה, הוא רק מחמת זה האיסור דאותו ואת בנו, המביאו לידי כך, ואם תאמר שאין זו שחיטה שחייבין עלי' משום אותו ואת בנו, הרי הכשרת, וחזר עליו איסור דאותו ואת בנו, ובממה נפשך כי האי נקטינן שני הצדדים הסותרים, כיון דאין פסול שחיטתו בא מחמת דבר אחר, והוא ממש כסברת הרמב"ן לר' שמעון, דכך לי שחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון, כשחיטה, פסולה לרבנן *) באופן דלהרמב"ן לא נוכל לאמר כסברתו דאי אפשר לבטל *) בסימן א העירותי על סברא זו של הרמב"ן, דבנוגע לחיובו הבא על הלאו שמחמתו נאסרת, דין שחיטה ראוי' עלה, אם כן איך ילפינן משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מדחייב משום שחוטי חוץ אף שאסור באכילה, והרי לענין זה החיוב שעל הלאו שמחמתו נאסרת, דין שחיטה ראוי' עלה. ועיין שם מה שתירצנו דהכא גם לולא האיסור דשחוטי חוץ, היתה אסורה משום שנשחטה שלא במקומה. עוד יש לומר, דבלאו הכי הקשה הר"ן בחידושיו לחולין על הלמוד משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, דנימא דבהכי חייבי' רחמנא, אף דלאו שמה שחיטה. (ועל זה לא יספיק תירוצנו דגם לולא שחוטי חוץ הוי שחיטה שלא במקומה, דמה בכך שנוסף עוד פסול, כיון דפסול זה איתי' בכל שחוטי חוץ אכתי נימא דבהכי חייבי' רחמנא) ותירץ דאין הראי' מעיקר החיוב שעל שחוטי חוץ, אלא ממה שכתבה בהו התורה לשון שחיטה, אף על גב דאסורין באכילה. וכמו כן נתרץ להרמב"ן, דאף על גב דלדידי' דין שחיטה ראוי' עלה, זהו רק בנוגע לדין החיוב אבל מכל מקום לשון שחיטה לא שייך על זה. אי נימא דבעלמא שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה, כיון דסוף סוף אסורין שחוטי חוץ באכילה. ובסברא זו של הרמב"ן, דגם מה שהאיסור גורם לפסול מחמת דבר אחר, כגון הכא שהאיסור דאותו ואת בנו גורם לפסול מחמת מחוסר זמן בקדשים, חשוב כפסול מחמת האיסור עצמו, כיון דסוף סוף האיסור הוא הגורם לפסול זה שיבוא. יוטעם לי מה שאמרתי בימי ילדותי ניישוב קושית הגאון רעק"א בתשובה סימן קכ"ט על התוס' דגיטין (דף י"ח), שכתבו לר' יהודא דסבירא לי' דכתב על גבי כתב הוי כתב