נאות יעקב יח

קבלם עדיין באלוה, אלא שמחשב שיזרוק דמה. ואף על גב דחייב מיתה גם לריש לקיש על השחיטה כדאמרינן בסנהדרין הרי דחשיבא עבודת עכו"ם גם לריש לקיש, אפילו הכי מומר לא הוי, דלזה צריך קבלת אלוה דוקא. ולטעמם נראה, דהוא הדין לר' יוחנן דמחשבין מעבודה לעבודה, וחשיבא השחיטה עבודה גם לענין תקרובת עכו"ם אפילו הכי מומר לא הוי כל זמן שלא זרק את הדם, כיון דכי היכי דלהוי מומר העיקר תלוי בקבלת אלוה וקודם שזרק את הדם עדיין לא קבלה באלוה. אם כן משכחת לה ששחט את הראשון לעבודה זרה ומכל מקום לא הוי מומר בשעת שחיטת השני, וכגון ששחט את הראשון על מנת לזרוק דמו לעכו"ם, וקודם שזרק את דמו שחט את השני, דאכתי לא הוי מומר כל זמן שלא זרק את דמו של הראשון דלא קבלו עדיין באלוה. אלא דאכתי קשה גם לפי זה, דהרי רש"י פירש כן בדריש לקיש, ולריש לקיש דאין מחשבין מעבודה לעבודה, הא אי אפשר לאוקומי למתניתין בכהאי גוונא, דלדידי' דמותרת באכילה הרי שחיטה ראויה היא ואיך תיתוקם בזה מחלוקת דר' שמעון ורבנן בשחיטה שאינה ראוי'. ואפילו לפי מה שפירש רש"י בחולין (דף ל"ט) דגם בזריקת הדם לעכו"ם נאסרת הבהמה, וכשיזרוק אחר כך הדם תיאסר הבהמה לריש לקיש, אכתי שחיטה ראויה היא, דבשעת שחיטה עדיין מותרת באכילה לריש לקיש. ומה שתיאסר אחר כך בזריקתו, לא תהי' השחיטה בשביל זה שחיטה שאינה ראוי'. אולם יש לומר דלשון זה שברש"י שמפרש באדם אחד יש לו מקום למאן דסבר כר' יוחנן בדינא דמחשבין מעבודה לעבודה, ולריש לקיש ותוקם בשני בני אדם כלשון שני של רש"י. גם יש לומר בפשיטות דאיירי כשעשה תשובה לאחר ששחט את הראשין לעכו"ם. ומכל מקום קטלינן לי' דלמיתת בית דין לא מהני תשובתו. ומומר לא הוי. סימן ב אלה דברי כבוד ידידי שארי הגאון העצום מוהר"ר חיים עוזר שליט"א גראדזענסקי בדבר קושיא אחת שבסימן הקודם. מה שתמה ידידי שארי רומעכ"ת שי' על דברי הרא"ש במו"ק דהרוגי ב"ד לא היו הקרובים מתאבלים עליהם משום דהוי כמו להכעיס דכיון שמוסרים א"ע למיתה ואומרים ע"מ כן אילו לתיאבון לא הי' להם לומר ע"מ כן, מחולין (דפ"א:) דלוקה משום אוא"ב והתרו א"ע למלקות והוי כמו להכעיס והרי מוכח שהי' עובר להכעיס מתחלה ויפסול שחיטתו אף אותה שחיטה, שהרי המעשה מגלה שנעשה מומר להכעיס מדהתיר א"ע למלקות לפני המעשה, והוסיף לומר דמאי דלוקה י"ל דבהכי חייבי' רחמנא אך מ"ט כשר אוא"ב לאכילה כמבואר במשנה דר"פ אוא"ב הא הוי שחיטת מומר, זהו תו"ק. והנה בהכי חייבי' רחמנא לא מצינו רק במקום שגלתה התורה חיוב כרת בשחו"ח או חיוב תשלומין אבל מלקות באוא"ב לא כתיב ומנ"ל מקרא דליקה דנימא בהכי חייבי' רחמנא. ובעיקר קושיתו הי' נ"ל לתרץ דגם לדברי הרא"ש הוא דוקא בעובר עברה להכעיס דבודאי בקבלת התראה גרידא אינו נעשה מומר כל זמן שלא עבר העברה בפועל ורק לכשעבר העברה בפועל ונתחייב בה מיתה או מלקות מצרפינן ההתראה וקבלת התראה שעשה להכעיס, ולפ"ז באוא"ב אם נאמר שהוא מומר להכעיס ושחיטתו נבלה, הרי בנחירה אינו עובר כלל על אוא"ב, ומומר ששחט אוא"ב אי"ח מלקות משים דאין שחיטתו מטהרת מידי נבלה, א"כ מתהפך הדבר כמו חותם, דאם נאמר דעבר על אוא"ב ונעשה מומר למפרע הרי לא עבר כלל, א"כ אי אפשר לפסול את השחיטה דאם נפסל לא עבר ואחרי שיוכשר שחיטתו יהי' מומר מכאן ולהבא. ומה שהקשו התוס' בחולין (דף יד) בשוחט בשבת דהא הוי שחיטת מומר היינו משום דאף אי"נ דשחיטתו נבלה חילל את השבת דתיקנו להוציא מידי אבמה"ח, וכן משה"ק משוחט לעכו"ם אף דבודאי בעי שחיטת שני הסימנים כעין פנים והמנח"ח מסתפק דאפשר דפסול שחיטה כמו שהי' פוסל ואי"ח משום שוחט לעכו"ם, אבל כיון דגם עכו"ם חייב משום שוחט לעכו"ם כמבואר בסנהדרין דנ"ז וברמב"ם דכל מה שישראל מוזהר העכו"ם חייבים עליהם וחייב בד"ע, ובודאי דגם מומר חייב משום שוחט לעכו"ם אף דהוי לאו בר זביחה. – ועוד נראה דלפי ההו"א שבתוס' דהוה מומר באותה שחיטה ונפסל באותו מעשה, י"ל דאא"פ להכשיר את השחיטה מטעם דאם נכשיר הרי היא מומר, ואע"ג דאם נפסול ל"ה מומר, אבל סוף סוף א"א להכשיר את השחיטה ושיהי' מומר על ידה, אבל לפי מה דמתרצים דבאותה שחיטה לא נעשה מומר. א"כ גם בקיבל עליו את ההתראה אאפ"ל שיהי' מומר למפרע אם נפסול שחיטתו. ואע"ג דאם נכשירו הרי הוא מומר למפרע, שוב הוי כמעשה אחד שלא יופסל שחיטתו עי"ז. אלא שיש להקשות לפי"ז בב"ק (דע"א) בגנב וטבח ביוהכ"פ דמקשה והא אין לוקה ומשלם ומשני הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם, והא כיון שלוקה וקבל ההתראה והוי מומר להכעיס ושחיטתו נבלה והוי נוחר ומעקר ופטור מדו"ה. והרמב"ם דפסק בטבח ביוה"כ דהתרו בו למלקות פטור דאין לוקה ומשלם ויקשה ג"כ כנ"ל דהא הוי שחיטת מומר. וי"ל דסוגי' הש"ס כר"י דמקב"ח פטור והרמב"ם פסק להלכה גם כן. ולפימ"ש התוס' בשבת ק"ו דבעינן שיהי' התיקון מיד בשעת הקלקול וכיון דשחיטתו נבלה א"כ בשעה שהיא מפרכסת אסורה ואין התיקון בא מיד ופטור ונמצא דאם נימא דשחיטתו פסולה לא חילל יוה"כ ול"ה מימר ומאי דלא משני בתר הכי מ"ט דרבנן דפטרי גם למאי דמוקי לה אליבא דר"ש דס"ל מקב"ח חייב להכי פטור משום קבלת התראה והוי מומר להכעיס, משים דהא בכל אלו פטור אף בשלא התרו בהן משום חיי"מ שוגגין דפטורין. הכלל לפי"ז דגם במומר להכעיס אפילו בפ"א פסילה שחיטתו אבל שיהי' הכשר השחיטה גורם שיהי' מומר ע"י, אא"פ עי"ז לפסול אותה שחיטה. ובזה אמרתי בדקדוק לשון רש"י בחולין (די"ד) במשנה דהשוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטת כשרה שמחויב כרת, ולא פירש אע"פ שהתרו בו וחייב סקילה דהוה רבותא ביותר דמ"מ שחיטתו כשרה. דבהתרו בו וקבל התראה והתיר א"ע למיתה דהוי מומר להכעיס, ולמ"ד מקלקל בחבורה חייב גם אי שחיטתו נבלה מחויב מיתה, ולדידי' מכיון דהוי מומר להכעיס שחיטתו פסולה, וע"כ פירש"י אע"פ שמתחייב בנפשו קאי על כרת. אלא דקושית כת"ר יש להקשות לשי' שהובא בר"ן בחי' לחולין דשחיטת מומר הוי טרפה ולא נבילה ולרבנן דשחיטה שא"ר שמה שחיטה, וא"כ באו"ב אף אם נפסול שחיטתו משום שחיטת מומר עדיין חייב מלקות משום אותו ואת בנו, ויקשה לפי"ז דאמאי שניהם כשרים לרבנן. נאסור שחיטת השני משום שחיטת מומר כטרפה. ולשי' זו בע"כ צ"ל דלא כמש"כ הרא"ש במו"ק דבקבלת התראה