נאות יעקב יז

מן הקרבן. דאם כן הרי לר' יוחנן נפיל בבירא דין מומר שאין מקבלין ממנו קרבן אחרי דבכל איסור הוי הדין כן לדידי' דהזיד בלאו מביא, קרבן, אע"ג דהוי מומר לאותו דבר. אלא דהא ליתא דבזדון לאו בפעם אחת לא חשיב כלל מומר לאותו דבר, כמו שכתב הרמב"ם שהבאנו לעיל, ובהזיד בלאו כמה פעמים, הרי לא אשכחן בקרא דגם בכי האי גוונא מביא עליו קרבן, כשלא עשה תשובה בינתים. ונראה לי עוד ראי' ברורה דהרא"ש לא כתב כן שיהא מומר לכל דבר. דבהרוגי בית דין הרי תנן במשנה דסנהדרין אין מתאכלין אבל אוננין עליהם. ובמומרין ואפקורסים איפסקא הילכתא ביורה דעה סימן שמ"ה סעיף ה' דאין מתאבלין וגם אין איננין עליהם. וברמב"ם פרק א' מהלכות אבל הלכה י' סתם בכל אלו דאין מתאבלין עליהן, ובהרוגי בית דין בהלכה ט' פרט דאין מתאבלין אבל אוננין עליהן, וכן בברייתא דשמחות פרק שני תניא סתמא במומרין ואפקורסין וכל כי הני דאין מתאבלין, ובהרוגי בית דין אמרו שם אבל אוננין עליהם. ועיין בבית יוסף סימן שמ"ה שהביא תשובת הרא"ש כלל י"ז סימן ט' דעל מוחלף ומכחש בד' אין מתאבלין ואין אוננין עליהן. ואי דהרוגי בית דין הוו מומרין גמורין להכעיס ודינם כמין לכל דבר, אמאי אוננין עליהן. ומוכרת דאינן מומרין גמורין, אלא דלענין אבלות דבלאו הכי אין מתאבלין עליהן כדי שיהא בזיונן כפרה להן, הוסיף הרא"ש עוד טעם דלא חשו למנוע מהן דין האבלות, משום דעשאום כמומרין להכעיס על ידי קבלת ההתראה, אבל באנינות דהוי בלב ולא שייך בהו הטעם דבזיונן הוי כפרה, לא ביטלו מהן האנינות משום הא לחוד דהוו מומרין להכעיס. משום דבאמת אין דינן דין מומרין גמורין. יד) הדרן לדידן, דאחרי שנתבאר דדברי הרא"ש לא נאמרו לדין גמור לכל דבר, ורק לענין אבלות נקיט לה הרא"ש, ולכל הפחות אין דבריו מוסכמים מרוב הראשונים העומדים בשיטת התוס' דחולין, דבמומר לא מהני גם עשה תשובה, דלדידהו מוכח מהירושלמי דשבת ודתרומות דלא כהרא"ש וכנ"ל. אם כן לא נשאר לנו לאסור בשחט בשבת בעדים ובהתראה אלא מדברי הגמ' דחולין דהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, וכבר כתבנו דאין קבלת ההתראה חמורה ממעשה האיסור עצמו, ולכן לא שייך זה בשבת דגם במעשה האיסור בעינן פרהסיא וההתראה אין עלי' לעולם דין פרהסיא. אלא דלפי זה צריך עיון להראשונים דבפעם אחת לא הוי מומר גם בשוחט לעבודה זרה, איך הוי מומר מקבלת ההתראה בפעם אחת אפילו בעבודה זרה כמו שנראה מדברי הגמ' דחולין דתיכף כשקבל התראה גם בפעם הראשון דינו כמומר ולא תהא קבלת ההתראה חמירא יותר מגוף האיסור עצמו דלא הוי מומר בכעס אחת. ועוד קשה לשיטת הראשונים דגם בעבודה זרה אינו מומר אלא בפרהסיא, כמו שכתב המרדכי בפרק קמא דחולין, ועיין בדרישה סימן ב' שביאר כן בדעת כמה מהראשונים. ולדברינו דעל קבלת ההתראה אין לעולם דין פרהסיא, לא משכחת לה כלל שיהא מומר בקבלת ההתראה אפילו בעבודה זרה. ואולי נאמר דהני ראשונים יפרשו באמת להא דהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, דהיינו רק לענין זה שלא נאמר בי' לצעורי קמכוון, ולא דהוי מומר גמור לכל דבר. וכל הני רבוותא שהבאנו בתחלת דברינו דמפרשי להגמ' דדף מ"א דהוי מומר גמור לכל דבר משעת קבלת ההתראה, הוא משום דאינהו נקטי להלכה דגם בפעם אחת הוי מומר כמו שביאר הש"ך בסימן ב' ס"ק י"ז וגם דפסקינן דבעבודה זרה גם בצינעא הוי מומר. אכן זה קשה לי לדעת כל הני רביותא שהוכתנו מדבריהם דהתיר עצמו למיתה בעבודה זרה הוי מומר גמור משעת קבלת ההתראה. ושכן מפורש בדברי הגאון רעק"א בהגהותיו בסימן ד' בדעת הבית יוסף, וכן כתב החתם סופר כמו שהבאנו לעיל, איך נפרנס לדידהו הא דאמרינן בדף פ"א ע"ב אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעכו"ם ושני לשולחנו אבל ראשון לשולחנו ושני לעכו"ם פטור דקים לי' בדרבה מיני'. ולכאורה הרי קשה דלמה לי' לפטורא דקים לי' בדרבה מיני', תיפוק לי' דשחיטתו שחיטת מומר כששחט את השני לע"ז, כמו שהקשו הראשונים והם ז"ל תרצו דבסוף השחיטה הוא דנעשה מומר, אבל לדברינו אכתי קשה דבשעה שחייב מיתה על שחיטת השני, הרי הוא מומר משעת קבלת ההתראה, וכמו שכתבנו לעיל, דהכא לא שייך טעם הראשונים דאותה שחיטה שנעשה מומר על ידה כשרה, כיון דכבר הוי מומר בשעת קבלת ההתראה, אכן לריש לקיש דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין ממלקות לא קשה, דצריך לטעמא דקים לי' בדרבה מיני', היכא דלא אתרו בי' משום עבודה זרה. אבל לר' יוחנן דאמר זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה, אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשולחנו ושני לעכו"ם חייב כגון דאתרו בי' כו', דלדידי' בלא אתרו בי' משום עבודה זרה, באמת לקי משום אותו ואת בנו, ובאתרו בי' הוא דפטור משום דקים לי' בדרבה מיני', ואם כן תקשה, דהיכא דאתרו בי' למה לי' לטעמא דקים לי' בדרבה מיני' תיפוק לי' דבכי האי גוונא שחיטתו נבילה. ואולי יש לומר דלר' יוחנן הא דפטור משום אותו ואת בנו על השני בדאתרו בי', באמת אית בי' גם הך טעמא דשחיטתו נבלה לפי שהתיר עצמו למיתה, דר' יוחנן סתמא קאמר, זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה, וטעמא מאי לא פירש. ורק בדברי רש"י צ"ע שפירש בדברי ר' יוחנן משום דתרתי לא עבדינן וצע"ק. ובהך ענינא יש להעיר על דברי רש"י שפירש שם בחד לישנא ראשון לעכו"ם ושני לשולחנו באדם אחד ומלקינן לי' ברישא והדר קטלינן לי' משום שחיטת הראשון. וקשה דבכי האי גוונא דהוי מזיד, הרי כבר הוא מומר משתיטת הראשון ושחיטתו נבלה, ואיך חייב משום אותו ואת בנו על שחיטת השני. והמשנה למלך בפרק ג' מהלכות שגגות הביא לדעת רש"י דגם בפעם אחת הוי מומר. וכעת מצאתי קושיא זו בהחידושים הנלוים לספר חידושי הר"ן על ב"מ) ויש ליישב על פי מה שכתב הרשב"א במשמרת הבית (דף ו' דפוס וויניציאה) בשם תוס' רבותינו הצרפתים ז"ל) בהא שהקשו הראשונים לריש לקיש דאין מחשבין מעבודה לעבודה ומותרת באכילה והרי שחיטתו שחיטת מומר, ותירצו הם ז"ל שעדיין אינו מומר בשעת שחיטה, לפי שלא *) ועל מה שתירץ הרשב"א לקושיא זו דאיירי שחשב בשחיטתו שיזרוק העכו"ם דמה לעכו"ם, קשה לכאורה מהא דאמרינן דמודה ריש לקיש שחייב מיתה, ואיך אפשר לחייבו מיתה במה שחשב שהעכו"ם יזרוק דמה לעכו"ם, ומצלתו בחירת חיים שהקשה כן על הרשב"א. ולדעתי פשוט ניחא, דבאמת גם לתירוץ הרשב"א עיקר מחלקותם לענין תקרובת עכו"ם איירי בכל אופן, בין שחשב שיזרוק בעצמו דמה לעכו"ם, בין שחשב שיזרוק העכו"ם, ועל תרוויי' אמר ריש לקיש דאין בשחיטתה דין תקרובת עכו"ם ואין בה אפילו איסור אכילה של תקרובת. אלא דקשה להו לישנא דמותרת דאמר ריש לקיש למאן דמפרש לה דמותרת באכילה, דאיך משכחת לה, והרי אסורה תמיד משום שחיטת מומר ומאי נפ"מ דאין בה איסור אכילה של תקרובת עכו"ם, כיון דתמיד אסורה באכילה משום שחיטת מומר ועל זה תירץ הרשב"א דבמחלקותם נכלל גם כשחשב על העכו"ם שיזרוק דמה ובכי האי גוונא כל שאין בה משום תקרובת עכו"ם, הרי מותרת באכילה לגמרי. והא דאמרינן בסנהדרין דמודה ריש לקיש שחייב מיתה, היינו היכא שחשב שיזרוק בעצמו דמו לעכו"ם, דהא גם בכי האי גוונא סבירא לי' לריש לקיש דאין עלי' דין תקרובת עכו"ם, דאין מחשבין מעבודה לעבודה, ובזה הוא דאמרינן דאפילו הכי חייב מיתה. הדבר פשוט מאוד, ולולא התורת חיים שהקשה, לא הי' צריך לכותבו.