נאות יעקב טז

אותו ואת בנו בקדשים דלקי אף על גב דהוי שחיטה שאינה ראוי, ומכל מקום אי הוי אינה ראוי' מחמת איסור אחר, אינו לוקה עוד*) יעויין בדבריהם בבבא קמא וה"נ דכוותה) אבל הא קשה להרא"ש אמאי שחיטתו כשרה בשעה שלוקה כמתניתין דריש או"ב. וכן קשה משחוטי חוץ במקום שלוקה דתהא שחיטתו נבלה, משום שחיטת מומר להכעיס. וודאי דשחיטת חוץ מוציאה מידי נבלה גם כשהוא לוקה. דליכא למימר דהיכא דלוקה באמת נבלה אלא דבהכי חייבי' רחמנא. דאם כן איך ילפינן מינה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, אחרי דהתם גם כששחיטתו נבלה חייבי' רחמנא, דבודאי לאו שחיטה היא בכל מקום, ואם כן לית לן למילף מהכא מידי. מיהו קושיא זו יש ליישב, דלכאורה קשה במה דיליף משחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, לפי מה שכתב הרמב"ן בחולין דף פ' ע"ב בהא דאמרינן שם שחיטת קדשים לר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' שני אמאי סופג ופסול, ופירש רש"י דמשום מחוסר זמן הוי שחיטת השני שחיטה שאינה ראוי'. והרמב"ן דחה פירוש רש"י, ובתוך דבריו כתב וזה לשונו, וכן נמי באותו ואת בנו קדשים בפנים אף על גב שהוא מחוסר זמן מפני שהוא בנו של ראשון אותה שחיטה ראוי' היא ללקות עלי' מחמת לאו האמור בה ולא מפני גזירת הכתוב דוקא כו' אלא שאני אומר ממה נפשך נוהג שאם תאמר שאין שמה שחיטה הרי הכשרת וחזר איסור אותו ואת בנו עליו אבל כשדבר אחר גורם לו שאין אותה שחיטה ראוי', פטור עלי' עד כאן דבריו. חזינן מדברי הרמב"ן, דלענין אותו הלאו שמחמתו הויא שחיטה שאינה ראוי' דנינן לה בדין שחיטה ראוי'. והטעם, דכיון דאילולא זה הלאו היתה שחיטה ראוי', הרי על שחיטה כזו בא הלאו, ומה דמחמתו שוב הוי שחיטה שאינה ראוי' לא איכפת לן, דאנן רק הא בעינן שאילמלא איסור לאו זה, תהא שחיטה ראוי'. ואם כן קשה מה דיליף מחיוב דשחוטי חוץ לשחיטה שאינה ראוי' דשמה שחיטה, אחרי דלענין זה הלאו שמחמתו נעשית אינה ראוי', דנינן לה תמיד כדין שחיטה ראוי'. אם כן כיון דלולא האיסור דשחוטי חוץ היתה שחיטה ראוי', הרי על שחיטה כזו באה אזהרת הלאו דשחוטי חוץ, שאם תאמר שאין כאן שחוטי חוץ, משום דשחיטה שאינה ראוי' היא, הרי הכשרת וחזר הלאו דשחוטי חוץ וכסברת הרמב"ן באותו ואת בנו. ונראה פשוט דבשחוטי חוץ לא שייך טעמו של הרמב"ן, דהכא אפילו אם תאמר דאין כאן איסור דשחוטי חוץ, אכתי הוי שחיטה שאינה ראוי', משים דהוו קדשים שנשחטו שלא במקומן, דבקדשי קדשים הרי בעינן שחיטת צפון, ובקדשים קלים בעינן מיהת לפני ד' וכששחטן בחוץ בודאי פסולין הן, גם לולא האיסור דשחוטי חוץ, ואם כן הוי פסולן מחמת דבר אחר, ואין דינה עוד כשחיטה ראוי' גם לענין החיוב דשחוטי חוץ גופי', ואפ"ה חייבי' רחמנא ומייתי מינה הגמ' שפיר לשחיטה שאינה ראוי' דשמה שחיטה. (כעת נדפס ספר אור שמח חלק שלישי וראיתי בהלכות קרבן פסח שכתב סברת הרמב"ן מדעתא דנפשי' וגם הקשה משחוטי חוץ לפי סברא זו ותירץ כמו שכתבתי וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה) וכיון שכן דמהפסול שנעשה על ידי האיסור עצמו לית לן למילף מידי, הרי שוב נוכל לומר דהיכא דלקי באמת שחיטתו נבלה, ואפילו הכי ילפינן מינה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה דכיון דהא דהוי נבלה הוא על ידי האיסור עצמו הרי זה לא איכפת לן כלל, והעיקר מה שיש לנו להתחשב הוא רק לפי מה שהי' הדין דשחיטת חוץ, לולא האזהרה דשחוטי חוץ, וכיון דאז לא הוי אלא שחיטה פסולה משום שחיטה שלא במקומה, ולא הויא נבלה אית לן למילף דגם בעלמא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ומה דעכשיו לאחר שנאמר האיסור דשחוטי חוץ הוי נבלה לא איכפת לן, כיון דזה הוי על ידי מעשה האיסור גופא וכסברת הרמב"ן. אולם יש לומר דהכא אי הוי שחיטתו נבלה כשהתרו בו, לא מחשיב פסול זה כפסול שעל ידי האיסור עצמו, כיון דהא דהוי נבלה לא מצד האיסור, דשחוטי חוץ היא, אלא דמחמת שעשה המעשה להכעיס נתברר שהוא מין, ומשום הכי הוא דשחיטתו פסולה. ואם כן האיסור רק בירר לנו בזה, שיש כאן שחיטת מין, מה שלא ידענו לולא שעשה לפנינו להכעיס, ומה דשחיטתו פסולה אינה עוד משום גוף האיסור. והוי זה פסול מחמת דבר אחר. ואין לומר דשייך גם כאן סברת הרמב"ן, דהרי אי נימא דאין כאן איסור שחוטי חוץ משום דהשחיטה לא הוציאה מידי נבלה, הלא תשוב להיות שחיטה כשרה, כיון דכל מה שנפסל להיות כמין, הוא רק מחמת שעשה איסור להכעיס, אבל כשאין כאן איסור, הרי איננו עוד מין, ויש כאן הממה נפשך של הרמב"ן. דזה אינו דלא הממה נפשך הוא העיקר, אלא דהטעם הוא, דכל שלולא האיסור היתה שחיטתו כשרה, על שחיטה כזו באה האזהרה ושייך בזה האיסור שנאמר על השחיטה, אף דלבתר האיסור הויא שחיטה פסולה. והיינו היכא דגם לאחר שיש כאן איסור, אין פסול השחיטה אלא מחמת האיסור, אבל אם על ידי האיסור נתברר לנו, שיש כאן פסול אחר, שאינו כלל מחמת האיסור, וגם שפוסל יותר מכפי שיש כח בידי האיסור לאסור, כגון בנידון דידן, דעל ידי האיסור נתברר לנו שהוא מומר להכעיס, דשחיטתו פסולה מצד עצמו, בזה לא יועיל כלל הממה נפשך של הרמב"ן, כיון דבאמת לפי שנתברר לנו עתה, אין כאן שחיטה כלל גם לולא האיסור, אלא שבלעדי האיסור לא הי' לנו הבירור ולא היינו יודעין לאוסרו. והאיסור הוסיף לנו רק ידיעה ששחיטת אדם זה נבלה. ועל שחיטה כזו הרי אין עוד מקום לאיסור שחיטת חוץ יג) על כל פנים הקושיא הראשונה מאותו ואת בנו בודאי קשה. גם שמעתי מקשים להרא"ש מהירושלמי דשבת ודתרומות דאמרינן שם דלר' יוחנן דהזיד בלאו ושגג בכרת הוי שוגג מביא קרבן ולוקה. ואיך מביא קרבן בשעה שלוקה וקבל התראה דהוי מומר להכעיס. ואם נאמר גם כאן דאיירי בעשה תשובה, הרי נהי' מוכרחים לומר דהרא"ש חולק על התוס' דחולין דגם בעשה תשובה אינו מביא קרבן כל שבשעת חטאו הי' מומר. ולהתוס' ושארי ראשונים העומדים בשיטתם יהי' מוכרח דלא כהרא"ש. והכא אין לומר דלר' יוחנן דחייב קרבן בהזיד בלאו, הרי גילתה תורה דמומר לאותו דבר מביא קרבן, אע"ג דנתמעט מקרא דמכם, והוא הדין נמי אי הוי גם מומר לשאר דברים הפוסלין *) ובפרט זה צריך לי עיון בדברי הרשב"א. דבחידושיו לחולין (דף פ' ע"ב) כתב כלשון התוס', דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בנו בקדשים מריבויא דויו מוסיף על ענין ראשון, הוי גזרת הכתיב דלילקי אף על גב דלאו שחיטה ראוי' היא, דהוי מחוסר זמן, כל זמן דליכא פסול אחרינא. הרי שפתיו ברור מללו, דבדאיכא עוד פסול אחר שמחמתו הוי גם כן שחיטה שאינה ראוי', אינו לוקה אף בקדשים, ובמשמרת הבית בית א' ריש שער ד', הקשה על הרמב"ן דסבירא לי' דשחיטת מומר אינה אלא טרפה, מהא דמותיב רב נחמן לרב הונא (בדף מ') השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה, חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב עפרא בעלמא הוא דמחתך. וזה לשונו, והא בשחוטי חוץ לכולי עלמא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וכו' ואם כן אף בשוחט לעבודה זרה ליחייב אפילו בבהמה דשחיטה היא ולא מחתך בעפר עד כאן לשונו. מדקאמר והא בשחוטי חוץ לכולי עלמא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, הרי דלא ניחא לי' לאקשויי דנוקי למתניתין דשלש חטאות כמאן דאמר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, אלא דפריך דבשחוטי חוץ לכולי עלמא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ולהכי אפילו כשניתוסף עוד איסור דשחיטת מומר להוי שחיטה. ומאי קשיא נימא דכי גלי רחמנא בשחוטי חוץ, דשמה חיטה היכא דליכא פסול אחר, כמו שכתב באותו ואת בנו וצ"ע.