נאות יעקב טו

אין לנו מפורש בקרא בנזיר טמא, דגם במזיד כי האי גוונא מביא קרבן כמו בשבועת הפקדון דמרבינן מקרא כשעבר על שבועות הרבה. ונראה לי עוד, דעיקר דין מומר לאותו דבר, לא שייך כלל גבי קרבן נזיר טמא. דלא אמרינן הכי אלא כשהקרבן בא על חטא ולכן אם לאותו חטא הוא מומר זהו מומר לאותו דבר ואין מקבלין עליו קרבן ממנו. אבל בקרבן נזיר טמא, שאין הקרבן בא כלל על חטא טומאתו, שעל דבר זה הוא מומר, דהרי אין קרבן נזיר טמא בא אלא למיחל עליו נזירות טהרה, ואין לו ענין לכפרת טומאתו, אם כן כשהוא מומר לטמא עצמו במזיד, אינו מומר כלל לאותו דבר שהקרבן בא עליו והרי זה כמומר לחלב שמביא קרבן על הדם. באופן דבדין מומר לאותו דבר לא חדית לן רחמנא מידי, בקרבן נזיר, טמא והקושיא חזקה על הרא"ש דאיך מייתי קרבן גם היכא דלקי. אם לא שנאמר דלהרא"ש מהני עשה תשובה אחר חטאו לקבל קרבנו, ודלא כהתוס' דחולין. אולם מהך טעמא גופי' יש לתרץ קושיין להרא"ש מנזיר טמא גם אם נאמר כהתוס' דחולין. דעיקר סברת התוס' הרי היא משום דאידחי גברא מקרבן בשעת חטאו, ושוב אינו נראה, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ זהו דוקא בקרבנות שבאין על חטאו ועל שגגתו, ושבשעת חטאו נתחייב בהן ולכן כל שבשעת חטאו הי' מומר נדחה מקרבן זה, אבל קרבן נזיר טמא שאינו בא אלא למיחל עליו נזירות טהרה, ולא שייך כלל לחטא טומאתו מה לנו שבשעת טומאתו הי' מומר, כיון דקרבן זה אינו בא כלל על חטא טומאתו וגם דלא נתחייב בו בשעת טומאתו אלא בשעה שחלה עליו נזירות טהרה. ואם כן פשוט דכל דבשעה זו עשה תשובה, ודאי דמקבלין קרבנו, אף על פי שבשעה שנטמא הי' מומר כיון דאין להקרבן שום שייכות לשעת טומאתו. אכן הא מילתא דקרבן נזיר טמא לא אתי אלא למיחל עליו נזירות טהרה, הרי לכאורה לאו דכולי עלמא היא, דלר' יוסי בר' יהודא ורבי דסבירא להו (בנזיר דף י"ח) דמונה נזירות טהרה גם לפני הבאת קרבנותיו, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', הרי לדידהו ליכא למימר הכי אחרי דהנזירות דטהרה חלה גם לפני הקרבן, ולדידהו נראה דהקרבן בא על חטא טומאתו. ואם כן כל שהי' מומר בשעת טומאתו, אינו מביא קרבן גם כשעשה תשובה, דדמי לשארי קרבנות הבאין על חטא, ולא משכחח לה נזיר טמא שמביא קרבן כשקבל התראה ולוקה להרא"ש, דהוי מומר להכעיס בשעת טומאתו, והסוגיא דשבועות דמחייבא בקרבן גם כשלוקה, על כרחין דאתיא כרבנן וכנ"ל. ולפי זה קשה קצת דהרי הש"ס מתרץ התם דמייתי קרבן כי היכי דתיחול נזירות דטהרה, ונראה שהמקשן לא ידע סברא זו, ולדברינו הלא עיקר הקושיא בנוי' על יסוד זה, דקרבן נזיר טמא בא רק למיחל עליו נזירות טהרה, דבלאו הכי לא משכחת לה כלל דמייתי קרבן כשלוקה. ונצטרך לומר דמאן דפריך סבר דמכל מקום לא שייך לומר דנפטר במלקות, כיון דסוף סוף בעי לאתויי נמי קרבן, ומשני כיון דלאו לכפרה הוא בא, מקרי שפיר דנפטר במלקות. ולפי זה תצא לנו מחלוקת חדשה בנזיר טמא אי מייתי קרבן כשהוא לוקה, דלר' יוסי ברבי יהודא ורבי לא משכחת לה קרבן זה, ולרבנן משכחת לה כשעשה תשובה. ואף על גב דאפילו לרבנן רק חטאתו הוא דמעכבתו מלמנות נזירות טהרה, ולכולי עלמא אפילו לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אין עולתו מעכבתו מנזירות טהרה, ואם כן נימא דהני קרבנות לבד מחטאתו, לאו למיחל נזירות טהרה אתו, ויהי' נפקא מינה כשהי' מומר בשעת טומאתו, דלא מייתי להו, ולא מהני מה שעשה תשובה אחר כך. דדינם כשאר קרבנות הבאין על חטא דלא מהני מה שעשה תשובה, כשהי' מומר בשעת חטאו. וגם וגם הסוגיא דשבועות תקשה דמשני דמקרי נפטר במלקות משום דקרבנו למיחל נזירות טהרה הוא דאתי, דהתינח חטאתו דמעכבתו מלמנות נזירות טהרה, אבל מה נעני לאשמו ולעולתו, [ומעולתו לא קשה כל כך, משום דלא אתי לכפרה אלא לדורון בעלמא, כדאמרינן בנזיר (דף י"ח), וכיון דלא אתי על חטאו, מהני בה אם עשה תשובה קודם שהביא עולתו, דכל דלא אתו על חטא, הרי לא איכפת לן מה שהי' מומר בשעה שחטא, אבל מאשם קשיא]. ודוחק לומר דהסוגיא דשבועות אתיא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דגם אשמו מעכבו מלמנות נזירות טהרה. ויותר נראה מכיון דכולם קרבן אחד הם, ועל ענין אחד הם באים, דין אחד להם ואין לחלק ביניהם, ואפילו אותן שאין מעכבין מלחול הנזירות, ענינם אחד עם החטאת, כיון דכולן קרבן אחד הם, גם עיקר הדבר דלר"י בר"י ורבי אין קרבן נזיר טמא בא למיחל עליו נזירות טהרה, אף שמוכרח כן מהא דלדידהו חלה הנזירות גם קודם הבאת קרבני. צריך עיון דדבר חדש הוא וסוגיין בכל הש"ס דאין קרבן זה בא אלא למיחל עליו נזירות טהרה. עוד יש לומר בעיקר הערתנו להרא"ש מנזיר טמא, דבאמת היכא דלקי אינו מביא קרבן להרא"ש. והא דקאמר הש"ס מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הא קרבן כתיב בי', דמשמע דגם כשלוקה מביא קרבן, היינו משום דהתם עביד פירכא לשבועת הפקדון מהא דנזיר קיל דנפטר במלקות, ועל זה פריך דנזיר טמא קרבן כתיב בי', ומצד חיובו יש עליו גם חיוב קרבן, ואי דאין מקבלין ממנו קרבנותיו לפי שנעשה מומר על ידי קבלת התראתו, הרי ודאי שאין זה נחשב קולא לגבי', כיון דבאמת מחויב הוא בקרבן, אלא שאין מקבלין ממנו. יב) ואולם אי קשה להרא"ש הא קשה, דאי בשקבל התראה משוי לי' מומר לכל דבר, איך משכחת לה שתהא שחיטת אותו ואת בנו כשרה בשעה שלוקה, כיון שקבל התראה ונעשה מומר להכעיס שדינו כמין ושחיטתו כשחיטת עובד עבודה זרה. וכבר כתבנו דאפילו אם כוונת הרא"ש שיהא מומר להכעיס משעת מעשה האיסור, ולא משעת קבלת ההתראה, אפילו הכי אין לדון על שחיטה זו, דין אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, דכשרה לדעת רוב הראשונים. דהכא הרי אין שחיטה זו פוסלתו, אלא שהשחיטה מבררת לנו שהשוחט הוא מין, והבירור הרי הוי, שכבר הוא מין קודם שבא לשחוט, וכמו שכתבנו לעיל דבכל מומר להכעיס שדינו כמין, אין הפירוש שמעשה זו שעשה להכעיס עושה אותו מין, אלא שמעשה זו מבררת לנו שהוא מין דאי לאו שהיתה דעתו דעת מין, לא הי' בא לעשות איסור להכעיס, ואם כן הוי הבירור שכבר הי' מין קודם שגמר בדעתו לעשות מעשה כזו. באופן דהשחיטה ששחט באיסור להכעיס, מבררת לנו דבשעה שבא לשחוט כבר הי' מין, ואם כן לא שייך בזה הטעם שכתבו הראשונים להכשיר אותה שחיטה שנעשה מומר על ידה, משום דבשעה ששחט כשר הי', דהכא כבר הוא פסול ועומד קודם שבא לשחוט. (ועיין מה שכתבנו לעיל בהנה עוד טעם אחר לפסול אותה שחיטה להרא"ש) ואם כן קשה על שחיטת אותו ואת בנו, בשעה שלוקה איך משכחת לה להרא"ש שתהא כשרה. ועל גוף המלקות דאותו ואת בנו לא קשה איך משכחת לה כלל להרא"ש, כיון דכשלוקה תמיד שחיטתו נבלה, והוי נוחר ומעקר שאין בהן משום אותו ואת בנו. הא לא קשה, דכיון דלא משכחת לה להמלקות אלא בכי האי גוונא דשחיטתו נבלה, הרי גלי רחמנא דהכא חייב מלקות גם בשחיטה כזו, דומה למה שכתבו התוס' בחולין דף פ' ובבבא קמא דף ע"ו בשחיטה אותו ואת בנו דקדשים לר' שמעון שהבאנו לעיל (ומכל מקום בשעה ששחיטתו נבלה מחמת דבר אחר פטור משום איתו ואת בנו, אף על גב דבלאו הכי שחיטתו נבלה. וכמו שכתבו התוס' שם לר' שמעון, דגלי רחמנא בשחיטת