נאות יעקב קנח

לא משכחת לה אלא ביומא קמא דאתיא קמן, ומיולדת בזיבה קטנה לא קשה דלא משכחת לה כלל. ומוכחא סוגיא זו דימי קושי אפילו כשרואה בהן עולין לספירה, ודלא כהברייתא דתורת כהנים. וכוותה פסק הרמב"ם. אולם אין מזה ראי' דאכתי תקשה דמשכחת לה יולדת בזיבה קטנה גם להרמב״ם, כגון שראתה ביום, ובלילה שלאחריו ילדה, דאין זה יום לידתה, ואין עליו דין של דם קושי כל שראתה בשופי, וגם שימור לא סלקא לה, דספירת לילה לאו ספירה היא לכל הראשונים החולקים על רש"י. וגם אם נאמר דלהרמב"ם כל המעת לעת של הלידה הוי על הדם דין דם הבא מחמת קושי. אכתי משכחת לה גם בראתה מעת לעת לפני הלידה ואפילו הכי לא סלקא לה שימיר. וכגון שראתה בחצי הלילה, ולאחר מעת לעת ילדה בלילה השני לאחר חצות, דבאופן זה לא עלה לה שימור ביום שלמחרת הראיי', דהיום הולך אחר הלילה, והוי זה יום הראיי', וגם לא במקצת הלילה השני, דספירת לילה לאו ספירה היא, והוי יולדת בזיבה קטנה. ואכתי יש מקום להקים ראייתנו למה שחידש בספר מי נדה בחידושיו (לדף ע"ב) דלראיי' של לילה סליק גם שימור של לילה, יעויין שם שהאריך להוכיח כן מלשון הברייתא, וכיון דלא משכחת לה שתראה מעת לעת לפני הלידה ולא יעלה לה שימור בינתים, אם לא שראתה בלילה דאז אין יום המחרת עולה לשימור, משום דהוי יום ראייתה, אבל אם ראתה ביום וילדה אחר מעת לעת. הרי כבר עלה לה שימור במקצת יום המחרת קודם שילדה. ובראיי' של לילה הרי עלה לה שימור במקצת הלילה השני קודם שילדה, לפי דברי הגאון במי נדה. אך קשה מאד לבנות דיק על דברי המי נדה שהוא דבר שלא שערהו אדם ואינו מתקבל על הלב. באופן דהקושיא נשארת בתוקפה לשיטת הרמב"ם והר"ח. מהברייתא דתורת כהנים ומה שנראה לי ביישוב הדבר דבגמ' (בדף ל"ז) אמרינן דלר' אליעזר גם מי שאינו גורם סותר, דהרי ראיי' שבאונס אינה גורמת לדידי' גם לקרבן וסותרת, והוא הדין לדם קושי דסותר לדידי'. והא דלר' אליעזר ראיי' שבאונס אינה מביאה גם לידי קרבן, הוא משום דדריש אתין כמבואר (בדף ל"ה ע"א). ולפי זה לכל מאן דדריש אתין דראיי' שבאונס אינה גורמת גם לקרבן, יהא דם קושי סותר כדאמרינן לר' אליעזר. והנה ברייתא זו דתורת כהנים ובתוספתא דנדה, תנינא לה בדר' יוסי ור' שמעון, וגם במתניתין דנדה (דף ל״ו) הכי איתא. (אלא דשם לא מסקי למילתיי' דלפיכך אם קישתה שבעה עשר שלשה ראשונים ראויים לזיבה] ואשכחן לתרוויי' דדרשי אתין. ר' יוסי דריש אתין בסוטה (דף י"ז) את לרבות צוואות וקבלות ור' שמעון בבכורות (דף ו') גבי את הגמל. ואם כן לדידהו דם קושי סותר בזיבה וכל שכן שאינו עולה. ומשום הכי הוי יולדת בזוב. ואין מברייתא זו שום סתירה לדברי הרמב"ם דקאי להלכה דדם קושי אינו סותר דהוא הדין דעולה כיון שאין בו שום טומאה וכמו שהסביר המגיד משנה. אכן יש עוד להעיר ממה שכתבו התוס' בנדה (דף ל"ז) ד"ה נקטינן דהא דאמרינן (בדף ל"ה) ורבנן אתים לא דרשי היינו להך דרשא, וכן כתבו בבכורות (דף ו'). ולפי זה גם מאן דדריש אתין בעלמא מצי סבר הכא כרבנן דר' אליעזר דבראיי' שלישית אין בודקין, ואין ראי' דלר' יוסי ור' שמעון דם קושי סורר. אילם ביישוב דברי הרמב"ם נוכל לומר כמו שכתבתי. ועיין בבית הלוי חלק ראשון סימן כ"ט מה שכתב על דברי התוס' בהא דרבנן אתים לא דרשי ד) נסתפקתי למאן דאמר זוב צריך שיעור כחתימת פי האמה, איך יהי' הדין בסתירה, אם ראה בתוך ימי הספירה פחות מכשיעור, אי סתיר. ולכאורה דמי בזה לדם קושי דלפי שאינו גורם אינו סותר, והכי נמי בפחות מכשיעור דאינו גורם אינו סותר. אולם אחרת ראינו בדברי הרמב"ן בחידושיו לנדה (בדף כ"ב) בהא דאמרינן שם סתירה היינו טעמא דסתיר לפי שאי אפשר בלי צחצוחי זיבה ופריך אלא מעתה תסתור כל ז'. והקשה הרמב"ן דמאי פריך תסתיר כל ז' משום צחצוחי זיבה, והרי השתא קיימינן למאן דאמר זב צריך כחתימת פי האמה ובצחצוחי זיבה ליכא שיעור, ותירץ דלסתירה לא איכפת לן גם אי ליכא שיעור דרק לטומאה בעינן כל השיעור ומשום הכי פריך אלא מעתה תסתור, יעו"ש. הרי דבריו מפורשין דגם למאן דאמר זוב צריך שיעור סתיר גם בפחות מכשיעור. והדבר צריך טעם מאי שנא פחות מכשיעור, למאן דאמר דאינו מטמא, מדם קושי. ואין לומר דלתירוצו של הרמב"ן נפרש דפירכת הש"ס הוי לר' אליעזר ולכל הני תנאי דדרשי אתין דלדידהו גם מי שאינו גורם סותר, ומשום הכי גם בפחות מכשיעור קשה דיסתור כל ז', אף שאינו גורם. [דהא דאי אפשר בלי צחצוחי זיבה דכולי עלמא היא וכמו שכתבו התיו' דגם ר' אליעזר דפליג עלי, דר' יהושע בטומאת משא מודה הוא דאי אפשר בלי צחצוחי זיבה] דאם כן למה לי' להרמב"ן לטרוחי כולי האי, ליתרץ פשוט דפירכת הש"ס הוי למאן דאמר זיבה אין צריכה שיעור, דיסתור כל ז' משום דאי אפשר בלי צחצוחי זיבה. אלא דהתוס' כתבו שם דאי לאו קרא לא הוי סתיר, אף על גב דאי אפשר בלי צחצוחי זיבה, דהוי אמינא דכל דמעורב לא סתיר כלל כמו בטומאת משא לר' אליעזר, וקרא אשמועינן דזיבה סתיר אף דמעורב בשכבת זרע. ולפי זה מה דפריך הש"ס אלא מעתה יסתור כל ז', אין זה מצד הסברא דאי אפשר בלי צחצוחי זיבה, אלא משום דקרא אשמועינן דזיבה סתרה גם בדפתיכא בי' שכבת זרע, וכיון דמוכח מקרא דהסתירה משום זיבה היא, פריך דיסתור כל ז'. ואם כן אין לנו מקרא דהסתירה משום זיבה היא אלא למאן דאמר דבעל קרי נוגע הוי, דמשום קרי לא סתיר, אלא דקרא אשמועינן דסתיר משום זיבה, אבל למאן דאמר בקרי דרואה הוי, הרי לדידי' לא מוכח מקרא דזיבה סותרת גם בדפתיך בה שכבת זרע, דהסתירה היא משום השכבת זרע עצמה, אלא דהש"ס פריך לפי הסוגיא דבעל קרי נוגע הוי. ומשום הכי לא תירץ הרמב"ן דהקושיא הוי למאן דאמר זוב איו צריך שיעור דמנלן דאיהו סבר דבעל קרי משום נוגע הוא. ואם כן ליכא לאוקומי נמי לפרכת הש"ס למאן דדריש אתין דלדידי' גם מי שאינו גורם סותר, דמי יימר דלדידי' בעל קרי נוגע הוי. ונראה לי לחלק בין דם קושי לפחות מכשיעור דסתיר אף שאינו מביא לידי טומאה. דהרמב"ן שם (בדף כ"ב) כתב בטעם הדבר למאן דאמר דזוב צריך שיעור, אף שטומאתו משום רואה. דהוא מגזירת הכתוב שלא יטמא בראיי' לחוד, אלא בראיי' ובנגיעה. נמצא דלמאן דאמר זה טומאת הזב היא בתרתי, ברואה ובנוגע. אולם הסתירה היא רק משום רואה, דמה ענין נגיעה לסתירה כדפרכינן אי נוגע הוי לא יסתיר בזיבה אלא דהסתירה היא משום הראיי' לחודה. ואף דהראיי' לבדה אינה גורמת טומאה לעולם למאן דאמר דצריכה שיעור, אין לדון כאן דין דכל שאינו גורם, כי היכי דנימא דלמאן דאמר זה גם מי שאינו גורם סותר. דכיון דעיקר דין טומאת הראיי' הוא רק בצירוף הנגיעה, מקרי זו גורם לטומאה מצד ראיי' כל שראוי' להצטרף לנגיעה. וכיון שכן אתי שפיר הא דסותרת גם בפחות מכשיעור, דכיון דכל הטעם דפחות מכשיעור אינו מטמא הוא משום שחסר לו הנגיעה, לא איכפת לן זה גבי סתירה. דהנגיעה הרי אין לה שום ענין לסתירה, אלא דכל ראיי' שראוי' לטמא בצירוף הנגיעה, מקרי זה גורם לטומאה, והכי נמי בראיי' זו דפחות מכשיעור, אחרי דמדין רואה בת טומאה היא אלא