נאות יעקב קנט

שאין בה נגיעה, כיון דראוי' היא לטמא בצירוף נגיעה, כשהי' בה כשיעור, מקרי זה גורם לטומאה וסותר. ולא מקרי אינו גורם לטומאה, אלא כשאינו מטמא גם מצד רואה, אבל כל שהחסרון הוא רק מצד נוגע, אין זה ענין להסתירה. סימן כט הערה חדשה בענין דם הבא שלא בהרגשה. נסתפקתי ברואה דם ודאי מגופה אלא שלא הרגישה בפתיחת המקור (אם זוהי עיקר ההרגשה, או אפילו אם ההרגשה הוא זיבת דבר לח, אכתו משכחת לה גם ברואה דם יוצא מגיפה והוי שלא בהרגשה, לפי מה שביאר בפרדס רמונים דהרגשת זיבת דבר לח, היינו שתהא הזיבה מורגשת בפנים ביציאתה מן המקור אלא דלא בעינן הרגשת פתיחת המקור, ולפי זה משכחת לה גם ברואה דם ודאי יוצא מגופה, ואינה מרגשת בזיבתו בפנים מן המקור] אי הוי בזה וסת לענין פרישת עונה. וממה שאמרו בשו"ע בסוף סימן ק"צ דאין בכתמים משום וסת, אין ראי'. דהתם בכתמים הרי מספקא לן דלמא לאו מגופה קחזיא. אבל היכא דהוי ודאי מגופה אלא דהוי בלי הרגשה, אכתי יש מקום לומר דצריכה פרישה. אלא דמטעם אחר יש לומר דאינה צריכה פרישה. דפרישת העונה הרי אינה אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים, [ועיין בב"י ריש סימן קפ"ד שכתב דגם התוס' והרא"ש בפרק הבע"י שכתבו דהוי דאורייתא כוונתם שיש לה סמך בדאורייתא] והיכא דראתה שלא בהרגשה דגם טומאתה ואיסורה אינה אלא מדרבנן, יש לומר דבחשש איסור דרבנן לא גזרו עוד רבנן איסור פרישת העונה. דהרי אין לנו לחוש אלא שתראה גם עתה שלא בהרגשה כקביעותה, ואין בזה אלא חשש איסור דרבנן. ופשוט דאין זה ענין למה שכתב הב"י סימן קפ"ג בשם הרשב"א והר"ן דגם גזרה לגזרה גזרו בנדה דכדי שלא יבוא לידי איסור כרת החמירו, והכי נמי נגזור בעונת וסתה דשמא בפעם זה תרגיש ויבוא לידי כרת. דשאני הכא דעיקר החשש הוא רק מחמת הקביעות, והא דחיישינן גם בפעם אחת, הוא גם כן רק משים דחיישינן שמא תעשה לה קביעות בוסת זה. וכיון דקביעתה היתה שלא בהרגשה, הרי צריכין אנו לומר גם בעונת וסתה, שתראה דוקא שלא בהרגשה, דכל שתחוש שמא תרגיש בו עתה, הרי אתה בא לומר שתצא מקביעותה, ושוב אין לנו מה לחוש כלל, דכל שאין קביעות אין איסור. באופן שאין אנו יכולין לחוש אלא לאיסור דרבנן. ובזה לא מצאנו שגזרו. ולכאורה הי' אפשר ליישב בזה מה שהקשו הראשונים ז"ל על דעת הראב"ד דאשה שנמשך וסתה איזה ימים צריכה לפרוש מכל משך הראיי'. והקשה עליו הרא"ש בסוף פרק האשה ממשנה ערוכה בנדה (דף י"א) דנדה אינה בודקת, ולדבריו הרי גם הנדה צריכה בדיקה כדי לידע כמה זמן לפרוש כשיגיע עונת וסתה. וכן הקשה הרשב"א הביאו הב"י סימן קפ"ד והר"ן בחידושיו למס' נדה. ולדברינו הנ"ל הי' אפשר ליישב. דלפי מה שכתבנו דמראיי' שלא בהרגשה, אפילו בודאי מגופה, אין צריך לפרוש מעונתה, הוא הדין בספק הרגשה דגם כן אין צריך פרישה, דכיון דפרישה זו מדרבנן היא הרי ספקה להקל וכמו שכתב הראב"ד בשער הוסתות, דספק וסתות בין קבוע בין שאינו קבוע ספקן להקל. והנה כבר ידוע מה שנחלקו בדם הנמצא בבדיקת עד הבדוק אי דינו כספק הרגשה או כודאי הרגשה. ויעויין בתרומת הדשן שהביאו האחרונים בסימן קפ"ג שנראה דעת הרמב"ם דדינו כספק הרגשה. ועיין בזכרון יוסף סימן ט'. ולפי זה בדם הנמצא על ידי בדיקת עד לא יהא צריך פרישה מעונת וסתו דספקו להקל. ואם כן מיושבת קושית הראשונים ז"ל דהנדה תהא בודקת כדי לידע משך הפרישה מעונת הוסת. דיש לומר דהראב"ד דעתו בדם הנמצא בבדיקת עד שאינו אלא ספק הרגשה, ואם כן גם אם תבדוק ותמצא דם לא תהא צריכה פרישה מעונת וסתו כיון שהוא רק ספק הרגשה. ואין שום תועלת מבדיקתה. ואי דתקשה ממה שכתב הראב"ד עצמו בסוף שער הוסתות הביאו הב"י ובשו"ע סוף סימן ק"ץ דכתמו עד הבדוק מטמאין בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר. ומדכתב לכל דבר, הרי ודאי דגם לענין פרישת הוסת דינן כראיי'. ויעויין בט"ז ס"ק מ"א מבואר להדיא כן. הרי מפורש דלהראב"ד צריכה פרישה מדם הנמצא על ידי בדיקת עד הבדוק, ועל כרחך דדעתו דהוי ודאי הרגשה. וכן קשה מרואה דם מחמת תשמיש דצריך לפרוש, והרי זה גם כן ספק הרגשה כמבואר (בדף נ"ז) דאימור הרגשת שמש, והר"ן ז"ל כתב בטעמא דפרישת הרואה מ"ת דמשום וסתות נגעו בה, דחיישינן שמא קבעה לה וסת על ידי תשמיש. אם כן קשה מעיקר פרישה זו, אמאי ניחוש לזה כלל. כיון דעיקר חשש זה מדרבנן הוא ככל הוסתות, ואם היתה הראי' שלא בהרגשה שאין איסורה אלא דרבנן אין צריך לפרוש מטעם וסתות, דהוי דרבנן אדרבנן כמו שכתבנו בפרישת עונה הסמיכה לוסתה. אם כן כשהיתה בספק הרגשה הוי זה ספק דרבנן. אולם כל זה יתיישב על פי מה שכתבו האחרונים דכל ספק שעיקרו בדאורייתא אף שנתגלגל אחר כך לדרבנן ספקו להחמיר. ואם כן התם בכתמי עד הבדוק אף דהוי ספק הרגשה, הרי הספק בתחלתו הוא ספק בדאורייתא לענין עיקר האיסור דספקו להחמיר, ולכן גם כשנוגע אחר כך לענין פרישת הוסת דהוי דרבנן גם כן ספקו להחמיר. אבל הכא בנדה דכבר היא אסורה באיסור נדה, וספק ההרגשה שבבדיקה זו אינו אלא לענין פרישת הוסת, ובזה הרי ספקו להקל. ואין להקשות דלפי זה מאי מקשה הש"ס לר' יוחנן תבדוק נדה כדי לקבוע וסת, והרי ר' יוחנן סבירא לי' (בדף ט"ו) דוסתות דרבנן כמבואר שם בתוס' וברא"ש, ואיך תקבע לה וסת על ידי ראיי' שבבדיקת עד שאינו אלא ספק הרגשה וספקו להקל. דזה אינו משום דבקביעת הוסת, הרי אין הנפקא מינה אלא לענין הפרישה לחודי', דהרי הנפקא מינה לענין די' שעתה בטומאת מעת לעת. דבזה אף מספק תהא די' שעתה. ועוד דלענין זה גם בשלא בהרגשה יש לחשוב לקביעות וסת, דלא שייך בזה כל מה שכתבנו בענין הפרישה. או כמו שפירש רש"י דנפקא מינה לענין עקירת וסת אחר. אבל בקושיתם להראב"ד דהבדיקה היא רק לענין הפרישה לחודה, דלשארי דברים הרי קיימא לן דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה, ובזה הרי מספק אין צריך לפרוש. אלא דמטעם אחר יש להשיב, דכל מה שכתבנו דבעינן ראיי' שבהרגשה בקביעות הוסת לענין פרישת העונה, הרי זהו רק בתחלת ראייתה, אבל כשכבר ראתה בהרגשה והתחילה שופעת או מזלפת להראב"ד דצריך לפרוש מכל משך הוסת משום דכל משך ראייתה הוי כעונה אחת, הרי אין מקום לומר דצריכה להרגשת פתיחת המקור בכל משך הראיי', דהמקור הרי כבר פתוח הוא מתחלת ראייתה, ומשום הכי הקשו שפיר שתבדוק כדי לדעת שיעור הפרישה במשך שפע הדם. אלא דאכתי יש להעיר למה שכתבנו דבספק הרגשה אין צריך פרישה, מהא דכתמי עד הבדוק הרי הן כראייות