נאות יעקב קנז

שיהא שלם, דכיון דהנזירות חלה עליו בקבלתו גם באמצע היום, הוי מעיקר הדין דבתחלתו לא בעינן כל היום בנזירות, ולא משום דמקצתו ככולו אלא דלא בעינן כולו. ונראה גם ראי' לזה דהרי גם בקיבל עליו ל' יום שלמים, דבכי האי גוונא לא אמרינן דמקצת היום ככולו אפילו בסוף נזירותו ומגלח ליום שלשים ואחד, כמבואר בנזיר (דף ה') דבאמר שלמים אם גילח ביום שלשים לא יצא. (ועיין בספר נחלת יהושע סימן י"ב) ובתחלתן הרי גם בכי האי גוונא עולה לו סוף היום שקיבל עליו את הנזירות למנין שלשים. ועל כרחין דהכא לאו מטעם מקצת היום ככולו אתינן עלה, אלא דיום קבלתו לא בעינן שיהא שלם. ולא קשה מכאן לסברת הריטב"א בספירת שבעה נקיים דמטעם מקצת היום ככולו הוא. אלא דאכתי קשה על זה ממתניתין דנזיר (דף ט"ו) דהאומר הריני נזיר לכשיהי' לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום ואמר רב עלה יום שבעים עולה לכאן ולכאן. והוא מטעם מקצת היום ככולו. ולהריטב"א הרי קשה דהתינח מה שעולה מקצת היום לנזירותו השני' דהוי יום של תחלת הנזירות ולא בעינן בי' יום שלם, אבל איך עולה מקצת היום שלפני הלידה לנזירות המאה שהוא עתה בתוך מנינו, ומהני מטעם מקצת היום ככולו, והרי אם יטמא יסתור ודמי בזה לסברת הריטב"א בספירת שבעה נקיים. ואולם לפי סברתנו בטעמו של הריטב"א, שהוא משום דכל שתסתור בראייתה אחר כך אין זה נידון של כל יום בפני עצמו, אלא שאנו דנין על שבוע שלם, ועל מקצת שבוע לא אמרינן שהיא ככולה. יש לומר דזה לא שייך אלא בספירת נקיים, דעיקר ספירתן הוא שיהי' נקיים מדם, ומשום הכי כל שאם תראה דם תסתור, אין כל יום ענין בפני עצמו לענין זה שנמנה משום הך טעמא שאם תראה תסתור. אבל בנזירות נהי שאם יטמא יסתור, אבל עיקר הנזירות הרי אינה בזה הפרט דטומאת מת דוקא, שהרי ישנן עוד פרטים שבשבילן מונה נזירותו שאינן באין לידי סתירה כשעבר עליהן, ובנוגע להם הוי כל יום ענין בפני עצמו. שהרי אם ישתה יין לא יסתור בזה נזירותו שמנה. ותגלחת נמי שסותרת, הרי אינה סותרת אלא שלשים יום ולא כל מנין נזירותו. ומשום סתירה כזו ודאי דלא שייך לומר שכל הימים יהיו כאחד, כיון שאין הסתירה פועלת לסתור את כולם. וגם בנזירות של שלשים יום, דהתגלחת סותרת את כל נזירותו, הרי אין זה משום דבכח הסתירה לסתור את כל הנזירות, אלא משום דהימים מועטים. וכיון דלשני הפרטים האלו נחשב כל יום לעומד בפני עצמו, (ואף דלכשיטמא יסתור כל נזירותו גם ליין ותגלחת אין זה ענין כל שמיין ותגלחת גופיי' אין סתירה) שייך בי' מקצת היום ככולו, ולא דמי לסברת הריטב"א בזיבה וכנ"ל. סימן כח איזה הערות בדין דם הבא מחמת קושי. כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות איסורי ביאה הלכה י' זבה שפסק זובה והתחילה למנות שבעת ימים נקיים ובא לה דם קושי בתוך ימים נקיים אינו סותר וימי הקושי עולים למנין ז' ע"כ. וכתב הרב המגיד וגם כן פשוט הוא שאינו דומה לימי לידה שרואה בהן שאינן עולין ולא סותרין משום דהתם דם טמא קתזיא ואפילו בלא ראי' טמאה היא אלא שכל שאינה רואה עולין. והרשב"א בתורת הבית בסוף הספר בדיני יולדת בזוב כתב דהר"ח דעתו כדעת הרמב"ם. חזינן להני רבוותא דלכולי עלמא אפילו למאן דאמר ימי לידה שאינה רואה בהן אינן עולין לספירת זיבתה וכדסבירא לי' לאביי, אפילו הכי ימי קושי עולין לה גם כשראתה בהן משום דבימי לידה טמאה היא והכא טהורה גמורה היא. וכמו שכתב המגיד משנה. א) וקשה לי טובא מברייתא דתורת כהנים פרק זבים פרק ז' פרשתא ה' אות ב' ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין קושי יותר משתי שבתות לפיכך אם קישתה שבעה עשר שלשה ראשונים ראויים לזיבה וילדה בזוב, וכן תנינא לברייתא זו בתוספתא דנדה פרק ה' אות ד' בשינוי לשון. ולהרמב"ם דימי קושי עולין לספירת זיבתה, איך הוי יולדת בזוב משלשה הראשונים, כיון דכבר עברו בינתים ארבעה עשר יום של דם קושי ועלו לספירתה. וגם אם לא טבלה, ודאי דכל שספרה שבעה נקיים, אף על פי שלא טבלה לא הוי יולדת בזוב. דאפילו זבה בעלמא כתבו התוס' דכל שספרה אף על פי שלא טבלה וראתה אינה סותרת, (ועיין מה שכתבנו בסימן הקודם להוכיח כן מהסוגיא דכריתות), וכל שכן לידה שאינה סותרת לעולם. ואפילו אי לא הוי לידה יבישתא הרי דם לידה גופי' דם קושי הוא, אפילו כשראתה בשופי, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות איסורי ביאה הלכה ד'. (ועיין בחידושי הרמב"ן והריטב"א מה שכתבו ביישוב קושית התוס' (בדף ל"ז) ד"ה רבא. ואפילו לשיטת התוס' בקושיתם שם דדם לידה סותר יש לומר דהיינו בדם הבא בשופי אבל לא בגוונא דברייתא דמשמע שקשתה עד לידתה) ולפלא שלא העירו מברייתא זו מפרשי הרמב"ם. ולכאורה הי' אפשר לומר דלשיטת הרמב"ם אית לן ראי' מסוגית הש"ס דלית לן להך ברייתא דתורת כהנים. דבנדה (דף ל' ע"א) פריך הש"ס אברייתא דטועה יומא קמא דאתיא קמן ליטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא. והקשו הראשונים למה פריך איומא קמא דוקא, והרי בכל השבוע הראשון איכא לספוקי דלמא הויא יולדת בזיבה קטנה ואתמול שלמו ימי לידתה ועבדה לה היום שימור ועכשיו הוא זמן טבילתה, דהך ברייתא הרי סבירא לה דימי לידתה שאינה רואה בהן אינן עולין לספירת זיבתה והרמב"ן והריטב"א תירצו דהא דימי לידתה שאינה רואה בהן אינן עולין לספירת זיבתה, זהו רק לספירת זבה גדולה אבל לספירת זבה קטנה עולין לכולי עלמא. אכן לפי הפירוש שכתבו התוס' (בדף נ"ד ע"א) ד"ה הני ארביסר הוו, דהקושיא הוי דבשמונה הרביעית לא תשמש אלא ששה ימים משום דימי נדה אין עולין לספירת זבה קטנה, והגמ' הרי משוה ימי נדה וימי לידה שאינה רואה בהן להדדי, ואם כן הרי נראה דלמאן דאמר דימי לידה אינן עולין, הוא הדין דאין עולין לספירת זבה קטנה. דאם לא כן מאי מייתי עלה הש"ס הא דאיבעיא לן בימי לידה שאינה רואה בהן אי עולין לספירתה, כיון דהכא איירי בזבה קטנה דלכולי עלמא עולין. ומוכרח דאין לחלק בזה בין זבה קטנה לזבה גדולה, ואם כן תשאר קושית הראשונים בהא דפריך איומא קמא דוקא. ב) אולם לשיטת הרמב"ם הנ"ל דימי קושי עולין לספירה גם כשרואה בהן אתי שפיר. דלפי זה לית לן למיתש כלל בשאר יומי דלמא יולדת בזיבה קטנה היא דעבדה לה היום שימור. והוא, דידוע דעת הרמב"ם דיום הלידה כל דם שתראה בו אפילו אם בשופי נידון כדם הבא בקושי כמבואר בדבריו בפרק ז' מהלכות איסורי ביאה הלכה ד'. ואם כן לא משכחת לה לעולם יולדת בזיבה קטנה, דאי כשראתה ביום הלידה, הרי זה דם קושי אפילו כשראתה בשופי לשיטת הרמב"ם, ואי כשראתה פעם אחת ביום שלפני הלידה, הרי אז יום הלידה עולה לה לשימור אפילו כשראתה בו גם כן, כפי שיטה זו של הרמב"ם דימי קושי אפילו כשרואה בהן עולין לספירת שבעה נקיים, וכל שכן שעולין לשימור זבה קטנה. ולכן פריך הש"ס רק מזבה קטנה גרידא, וזה