נאות יעקב קנו

אלא אפילו בראה ארבע, דאית לן שלש ראייות מלבד הראשונה שסתרה, גם כן אינו חייב קרבן על ידי ראייות אלו, ועוד כל שכן הוא. דכיון דהטעם הוא משום דכל ראיי' שלא הביאתה לידי טומאה, ולא עבדה אלא סתירה, אינה מביאה לידי קרבן. הרי כל שכן בראייות כאלו דלא עבדו אפילו סתירה, בודאי דלא יביאו לידי קרבן, דכי משום דלא סתרו נפיש חיליי', והדברים ברורים. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' ממחוסרי כפרה כמו שהבאנו לעיל, ונדחה לפי זה כל מה שכתב הערוך לנר בכריתות, דמדברי הש"ס נראה שאם ראה ארבע ראייות ביום השביעי חייב קרבן שהרי יש כאן שלש ראייות דלא עבדו סתירה כלל, ותמה על דברי הרמב"ם שנראה מהן דגם בארבע אינו חייב קרבן. ולדברינו דברי הרמב"ם צדיקים. אלא דהבעל ערוך לנר הבין בטעם הדבר, דפעולת הסתירה שיש בה, היא המונעת אותה מלהביא לידי קרבן. ולכן החליט דבראה ארבע דהשלש האחרות לא עבדו סתירה מייתו לידי קרבן. אבל הוא מילתא בלא טעמא וגזרת הכתוב שאינו מן הכתוב. אלא דהדבר מובן ומוסבר כמו שכתבתי. וכיון שכן לא קשה תו מה שהקשינו על הראיי' השלישית כיון שהיא סותרת איך היא מביאה לידי קרבן. דכיון דעיקר הטעם דראיי' דסתרה לא מייתא לידי קרבן, הוא משום דחיוב קרבן אינו בא אלא על ידי ראייות שמביאו לידי טומאה, אם כן אין לזה מקום אלא בשתי הראייות הראשונות, אבל בהראיי' השלישית לא שייך זה כלל. דהראיי' השלישית עצמה הרי בלאו הכי אינה מביאה לעולם לידי טומאה, אלא דכל ששתי הראייות הראשונות הביאו לידי טומאה, מביאה השלישית לידי קרבן, ואם כן מה לנו דהשלישית סתרה, הרי השתים הראשונות כבר הביאוה לידי טומאה, ושוב מתחייב על ידי השלישית קרבן ולא איכפת לן מה דסתרה, כיון דגוף הסתירה אינה מונעת את החיוב קרבן. אולם השיטה מקובצת שנסתפק אי דוקא ראיי' דסתרה כל שבעה הוא דלא מייתי לידי קרבן, או אפילו בסתרה יום או יומים, כמו שהבאנו דבריו לעיל. הרי נראה שאין דעתו לפרש כטו שכתבנו, דלדברינו הרי אין שום נפקא מינה במהות הסתירה, אחרי דהעיקר הוא מה שלא הביאה לידי טומאה. ומוכרח דאיהו מפרש הדברים כפשוטן, דגוף הסתירה מונעתו מלהביא לידי קרבן. ומשום הכי הקשה כקושיין גם בראיי' שלישית. ולדידי' יש לומר דבראה ארבע ראייות בתוך ימי הספירה מביא קרבן על ידי השלש שאין בהן סתירה. ויהי' מקום לדברי הערוך לנר. אכן דברי הרמב"ם המורים דגם בארבע ראייות שבתוך ימי הספירה איני מתח יב בקרבן, ודאי שמתפרשין כמו שכתבנו. ודעת השיטה מקובצת צריכה טעם. ג) ומה שכתב הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ד' ראה שתי ראייות והפסיק יום או יומים והרי הוא מונה שבעה נקיים ובתוך השבעה ראה ראיי' של זוב אינה מצטרפת לשנים אלא סותרת ומתחיל למנות כמו שביארנו. אין כוונתו במה שכתב אלא סותרת דשתי אלה אי אפשר שיהיו ביחד שתהא הראיי' סותרת וגם מביאה לידי קרבן כמו ששמעתי מפרשים כן. ויהי' מוכח דגם בראיי' שלישית איתי' לטעם זה וזהו שלא כדברינו. אבל ודאי דאין זה כוונתו. דהרי הרמב"ם איירי בהפסיק יום או יומים בין שתי הראייות להשלישית, ובכגון זה הרי בלאו הכי אין השלישית מצטרפת לקרבן משום דהוי הפסק, כדתנן במתניתין פרק א' דזבים והרמב"ם עצמו כתב כן בפרק הקודם הלכה ח', והכא נמי מה דאינה מצטרפת הוא משום שהפסיק, ומה שכתב אינה אלא סותרת נקט הדין לפי מה שהוא, אבל הטעם הוא מפני ההפסק. ומה שחזר כאן הרמב"ם על דין זה, שכבר כתבו בפרק הקודם, וגם דאין כאן מקומו דהכא הרי קאי בדין ראיי' שסותרה אינה מביאה לידי קרבן. הדבר פשוט דהלכה זו לדלקמי' אזיל, למה שכתב אחר כך, אפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראייות זו אחר זו אפילו ראה אותם ביום אחד כו' אינו מביא קרבן שראיות אלו לסתירה הן, משום דאי לא הא לא קיימא הא. דאילולא דין ההפסק והיתה השלישית מצטרפת גם לאחר איזה ימים, לא הי' מקום לעיקר הדין דכל ראיי' דסתרה לא מייתי לידי קרבן. דאי בזב בעל שתי ראייות שראה שלש בתוך ימי ספירתו, הרי הראשונה שבהן מצטרפת להשנים הראשונות לחיוב קרבן, אף שצריך להתחיל למנות מחדש, משום דבשלישית עצמה לא אמרינן דכל דסתרה לא מייתא לידי קרבן, וכמו שכתבנו. ואי בזב בעל שלש ראייות שראה עוד שלש בימי ספירתו, הרי בלאו הכי אין לחייבו עוד בקרבן משום ראייות אלו, לפי שהוא תוך מלאת של הקרבן הראשון. ולכן הקדים הרמב"ם דכשהפסיק יום או יומים בין שתים הראשונות להשלישית אינה מצטרפת לקרבן (והוא מטעם הפסק שהרי כתב כמו שביארנו והוא מה שכתב בפרק הקודם לדין המשנה דפרק א' דזבים) אלא סותרת. אלא דאכתי הי' מקום לומר דבראה שלש ראייות בתוך ימי ספירתו יתחייב עליהם קרבן, שהרי ראייות אלו אינן צריכין לצירוף השתים הקודמות, והרי זה זיבה חדשה, וכתב עוד ואפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראייות זו אחר זו אפילו ראה אותם ביום אחד אינו מביא קרבן לפי שראייות אלו לסתירה הן, ולפי שכבר הוא טמא. והארכתי קצת בביאור דבר זה לפי ששמעתי רבים וגדולים שפירשו אותו בענין אחר ונתלבטו בו. ד) וראיתי להריטב"א בחידושיו לראש השנה שהקשה לקושית התוס' (בדף י') בהא דבסוף ספירתה מקצת היום ככולו ובתחלתה יום שפוסקת בו אינו עולה למנין ובתירוצו השני כתב הטעם בזה דכיון דאם תראה בתוך ימי ספירתה תסתור למנינה משום הכי לא אמרינן בתחלת ספירתה דמקצת היום ככולו. ולכאורה אין הדברים מובנים דגם בסוף ספירתה כשתראה גם בסוף יום השביעי הרי תסתור מנינה, ואמאי אמרינן בה דמקצת היום ככולו. ונראה לי בטעם דבריו שבאו קצרים, דהכי כוונתו, דהא דמקצת היום ככולו הרי לא אשכחן לה אלא או ביום או בשנה, אבל בשבוע לא מצאנו דבדבר הצריך שבעה ימים, יהא סגי במקצתן, דנימא מקצת שבוע ככולה. אולם על כל יום מאותן השבעה אמרינן דמקצתו ככולו, דבנוגע לכל יום בפני עצמו הרי מקצת היום ככולו. אלא דבספירת שבעה נקיים חידש לן הריטב"א דאין לומר כן, דכיון דכל זמן שתראה באותן הימים תסתור כל מה שספרה, נמצא דכאן אין לנו עסק עם ימים אלא עם שבוע שלם, דאין לומר כאן על כל יום ויום שהוא ספירה, כיון דגם לאחר ספירתו, אם תראה למחר יהא נסתר, משום הכי כל יום בפני עצמו אינו כלום ולא הוי אלא כמקצת שבוע. אולם זהו רק בתוך שבעה, אבל ביום השביעי דאינו תלוי עוד ביום שלאחריו, אמרינן בו דמקצת היום ככולו, והא דאם תראה אחר כך תסתור, לא איכפת לן, דטעם זה לא מהני אלא בתוך שבעה, שלא תהא חשובה ספירת כל יום ויום בפני עצמו. ואין להקשות על זה מנזירות, דגם בתחלתן יום קבלת הנזירות עולה למנין ל' משום דמקצת היום ככולו, אף על גב דאם יטמא אחר כך יפלו הימים הראשונים, ונימא בי' נמי דהכא אין לנו עסק עם כל יום בפני עצמו אלא עם השלשים יחד, ולא שייך בזה מקצת היום ככולו כמו בספירת שבעה להריטב"א. יש לומר דהתם מה שעולה לו מקצת היום שקבל בו הנזירות, אין זה מטעם מקצת היום ככולו, אלא משים דאותו יום שמקבל בו הנזירות לא בעינן