נאות יעקב קנה

ומצאתי בחידושי שיטה מקובצת לכריתות (דף ח') שם שהעיר בקצרה, וזה לשונו, ואם תאמר איך תמצא בימים דמייתי קרבן והלא כאן ביום א' וביום ב' הוא יתחיל לספור ז' נקיים ביום ג' ואם כן ראיי' דסתרה היא ואיך מייתי לידי קרבן ויש לומר דהכי קאמר כל ראיי' שהיא סותרת שבעה קאמר מיהו ספק בידינו אם נאמר נמי כן אם ספר יום או יומים ואחר כך ראה ג' ראיות אם יביא קרבן עליהם אם שביעי דוקא כו' או דהוא הדין בשאר ימים. עד כאן לשונו. הרי שהקשה לעיקר קושיתנו, ותירוצו הרי יפול ממילא לפי הספק שנסתפק אחר כך דיום שביעי לאו דוקא. וברמב"ם פרק שלישי ממחוסרי כפרה מפורש דכל שרואה בתוך ימי הספירה ג' ראיות אין מביאין לידי קרבן ולאו דוקא ביום השביעי. דזה לשונו שם בפרק ג' הלכה ד' אפילו ראה בתוך ימי הספירה שלש ראייות זו אחר זו אפילו ראה אותם ביום אחד אפילו ראה שלש ראייות בסוף יום שביעי של שבעה נקיים אינו מביא קרבן שראייות אלו לסתירה הן. הרי מפורש דבכל אופן שרואה בתוך ימי הספירה אינו מביא לידי קרבן. והקושיא במקומה עומדת על כל פנים לדעת הרמב"ם דיום שביעי לאו דוקא. ואולם יכילנא לשנויי דראיי' שלישית לא עבדא לעולם סתירה בפועל למקצת היום שספר, דהרי גם לולא סתירה צריך ספירת שבעה נקיים מחדש, משום שנעשה עתה זב בעל שלש ראייות, דאנן הא מרבינן לזב בעל שתי ראייות שיהא כבעל שלש לענין ספירה, אבל בעל שלש ראייות הרי צריך ספירה גם לולא דין הספירה שירד עליו משעה שהי' בעל שתי ראייות. ואם כן הראיי' של היום השלישי אף שיש בכחה לסתור מקצת היום שכבר ספר, אבל בפועל אין כאן סתירה, דכיון שיש כאן צירוף של שלש ראייות, ממילא צריך שבעה נקיים מחדש, גם לולא שסתרה להקודם, דהרי אין הספירה הקודמת מהני על להבא. ומה שאמרו דכל ראיי' שסותרת אינה מביאה לידי קרבן, זהו רק כשסותרת בפועל, וכגון שראה שלש ראייות ביום השביעי לספירתו, דאיירי התם בכריתות, דהראיי' הראשונה כבר סתרה בפועל להספירה הקודמת, ומשום הכי אינה מצטרפת להשתים האחרות לקרבן, אבל הראיי' השלישית של זב בעל ימים, דסתירתה לעולם אינה אלא בכח. אין זו מונעתה מלהביא לידי קרבן. אכן מלבד שזה דחוק, יש גם לסתור סברא זו ממה שנראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' ממחוסרי כפרה דגם כשראה ארבע ראייות ביום השביעי לספירתו אינו מביא קרבן, משום הך טעמא דכל ראיי' שסתרה לא מייתי לידי קרבן. והרי התם השלש ראייות שמלבד הראשונה דודאי אינן סותרות בפועל, ואין להן אפילו מה לסתור דכבר סתור ועומד, אפילו הכי אינן מביאות לידי קרבן, הרי דכל ראיי' שבתוך ימי הספירה, בכל אופן שהוא, אינה מביאה לידי קרבן, והכי נמי הראיי' השלישית. ג) ונראה לי תירוץ מרווח לקושיתנו. דלכאורה עיקר הטעם דכל ראיי' שסותרת אינה מביאה לידי קרבן, אינו מובן, וכי פעולת הסתירה מונעתה מפעולת חיוב הקרבן, וטעמא מאי. והסברא נראה, דחיוב הקרבן אינו בא אלא על ראיות כאלו שהביאוהו לידי טומאת זיבה, אבל אם טומאת הזיבה כבר קדמה להראייות, אין ראייות כאלו שראה לאחר שכבר נטמא בטומאת זיבה מביאות אותו עוד לידי חיוב קרבן. ואף דבנדה (דף ל"ה) חשיב לי' הש"ס לזוב של מצורע כאינו גורם לו טומאה משוה דכבר טמא ועומד ואפילו הכי הרי גם מצורע הרואה שלש ראייות חייב קרבן זיבה, התם לענין טומאת משא דוקא הוא דחשיב לי' הש״ס כאינו גורס טומאה, אבל ודאי דגם למצורע גורם הזוב טומאה יתירה דהרי משכבות ומושבות של זב מטמא אדם לטמא בגדים מה שאין כן במצורע וכמו שכתבו התוס' שם. גם נפקא מינה לטומאת היסט שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה אלא בזב. ולפלא שלא הזכירו התוס' לטומאת היסט. אלא דהש"ס קאי לענין טומאות משא. ומצאתי בתוספי הרא"ש שהזכיר גם טומאת היסט שהזוב גורם לו, ומפרש גם כן דהש"ס קאי לענין טומאת משא.] ואף על גב דהראיי' השלישית אינה מביאה לעולם לידי טומאה דכבר טמא הוא מהראייות הראשונות, התם שאני דכיון דאין בה לעולם טומאה, הכי פירושי דכל ששתי הראייות הראשונות הביאוהו לידי טומאה, מביאתו השלישית לידי קרבן, וכל ששתי הראייות הראשונות לא הביאוהו לידי טומאה, שכבר הוא טמא, אין השלישית מחייבתו בקרבן. ומעתה מובן היטב הטעם דכל ראיי' שסתרה אינה מביאה לידי קרבן. דהסתירה הרי היא לעולם במי שכבר טמא ונזקק לספירה, ואם כן ראיי' זו שסתרה הרי לא הביאה לידי טומאה שכבר הוא טמא, ופעולתה היתה רק לסתור את ספירתו שיהא צריך לספירה חדשה, וישאר בטומאתו הישנה, משום הכי אינה מביאה לידי קרבן. והכי פירושו כל ראיי' שאינה אלא סותרת ואינה מביאה לידי טומאה חדשה אינה מביאה לידי קרבן. והא דאמרינן שם בכריתות בראה שלש ראייות בליל שמיני שחייב קרבן, אף על גב דקודם שטבל טמא גמור הוא והראיות לא חידשו בו שום טומאה חדשה, אלא דמשום דלא סתרו מייתו לידי קרבן, הרי דעיקר הטעם דבתוך ימי ספירתו אינן מביאין לידי קרבן הוא עצם הסתירה, דהרי כל היכא דליכא סתירה אף על גב שלא הביאו לידי טומאה מביאין לידי קרבן. שתי תשובות בדבר. חדא, דלפי מה שכתבו התוס' בנדה (דף ל"ו) להסתפק בזבה שראתה בליל ח' קודם שטבלה אי סתרה, הרי מוכרחין אנו לפרש להסוגיא דכריתות דזב שראה בליל ח' חייב קרבן, דאיירי לאחר טבילה, דאם לא כן הרי סתרי ומאי שנא מתוך ימי הספירה. וודאי דאין לחלק בזה בין זב לזבה. וזה כבר שאמרתי לפשוט מדברי הש"ס האלו לספקן של התוס' בנדה, ומצאתי בחי' שטה מקובצת לכריתות שכתבו להוכיח כן מסוגיא זו, ודחה דאיירי לאחר טבילה. ובהגהות מיימוני פרק ז' מהלכות איסורי ביאה הלכה ח' הביא בשם הרא"ם והרוקח ותשו' אלפסי, דגם בליל שמיני כל שלא טבלה סתרה. ולדידהו הרי מוכרח דהסוגיא איירי לאחר טבילה, ויש בראייות האלו טומאה חדשה ואין שום סתירה מכאן לסברתנו. ועוד דאפילו אי בליל שמיני לא סתר ואיכא לאוקומי הכא גם קודם טבילה, לא קשה גם כן לדברינו. דהרי כל שגמר לספירתו, גם אם לא טבל עדיין, הרי ניתוספה לו על ידי הראייות טומאה, לענין זה שלא תועיל לו הטבילה כל זמן שלא יטהר גם מטומאתו זו, וטומאה זו הרי חדשה היא. ואף על גב דגם בתוך ימי ספירתו, הרי מחמת הראייות האלו לא יטהר עוד מטומאתו עד שיספור ספירה חדשה ויש בזה גם כן תוספת טומאה חדשה כמו התם. זה אינו, דהתם זהו מדין הטומאה הקודמת שהצריכתו ספירת שבעה נקיים, וכל זמן שלא היו נקיים עוד טומאתו עליו, וכשראה בתוך ימי ספירתו, נסתרו הנקיים ונשאר בטומאתו, ואין אנו צריכין בזה לדין טומאה חדשה. מה שאין כן ברואה בליל שמיני דלא סתרה, אף שלא טבל עדיין והוא טמא, אבל הא דלא תועיל לו עתה טבילה, הוא רק משום הראייות החדשות. ונמצא דהראייות החדשות הביאוהו לידי טומאה זו שלא תועיל לה טבילה. ולפי זה מובן פשוט דלאו דוקא בראה שלש ראייות, דהראשונה סתרה לספירתו, אינו חייב קרבן על ידן,