נאות יעקב קנג

ראייתה, דמטעם דאין שינוי לשעות, הוי כל שעת ראייתה כרואה בקביעות, הרי נתברר לן דהויא מסולקת מדמי' עד רגע ראייתה ממש. ומיושבת קושית הפליתי שהקשה מלכתחלה אדיעבד. והחילוק מבואר דלכתחלה חיישינן על כל רגע שמא תקבע לה עתה לראות, ובדיעבד הרי מתי שראתה נתברר שזוהי הרגע שקבעה לה עתה לראות, וכיון דאין שינוי לשעות ומיחשבא לראיי' של קביעות הויא מסולקת מדמי' עד רגע זו ממש. ואתי שפיר גם מה שהעירונו דכיון דאין לה קביעות ביום ראייתה תטמא לכל הפחות אותו היום למפרע או אותה השעה. דכיון דאין שינוי לשעות הוי קביעותה בכל שעת ראייתה, ולאחר שראתה נתברר דהויא מסולקת מדמי' עד אותה הרגע ממש. יג) עוד יש לומר ביישוב קושית הפלתי, על פי דברת התוי"ט במתניתין דאשה שיש לה וסת די' שעתה. וזה לשונו, והכא אפילו רבנן לא חשו דודאי אורח בזמנו בא ולא יעמוד מלצאת חוצה עכ"ל. ודבריו ולא יעמוד מלצאת חוצה, אין להם שום מובן, דאחרי דאמרינן דאורח בזמנו בא, ואין לחוש שמא בא שלא בזמנו מאתמול, למה הוסיף עוד שלא יעמוד מלצאת חוצה, ולו גם הי' לנו החשש שיעמוד מלצאת חוצה, מה איכפת לן בזה, אחרי דאין לחוש על עיקר ביאת האורח מאתמול, ומי יעמוד. ומצאתי בהגהות הרש"ש על המשניות שנדפסו מחדש שהעיר בזה. ויש לומר בכוונתו, למה שכתבו האחרונים דבשעת הוסת לא חשו כלל שהעמידוהו כותלי בית הרחם דעל פי הטבע אין הדם מתעכב כלל בשעה זו, עיין בנודע ביהודא מהדורא תנינא סימן קי"ד בהג"ה מבן המחבר ועיין בפרדס רמונים בפתחי נדה. ולדבריהם אין שום מקום לקושית הפליתי שתטמא למפרע כל אותה עונה, אחרי דבעת הוסת אין לומר דהעמידוהו כותלי בית הרחם, ולא קשה מפרישה לכתחלה, שהוא משום דחיישינן בכל העונה לראיי' לחוץ, אבל לאחר שראתה דהחששא היא רק שמא העמידוהו כותלי בית הרחם, להא לא חיישינן בשעת וסתה. ומטעם זה לא קשה גם כן מה שהעירותי, דבאין לה שעה קבועה ביום וסתה, תטמא מיהת כל אותו היום, דמתי שיבוא אורח בזמנו הוא. כיון דאין לחוש כלל להעמידוהו כותלי בית הרחם. ובאמת דברי האחרונים הנ"ל מפורשין בדברי התוי"ט הקצרים שכתב ולא יעמוד מלצאת חוצה, דזהו מפורש דבשעת וסתה לא אמרינן שהעמידוהו כותלי בית הרחם. ויש לומר דזהו כוונתו, דבטעמא דאורח בזמנו בא לחוד לא סגי לן, משום דמטעם זה הרי הי' מקום לטמאה למפרע כל אותה העונה, דהרי כל העונה זמנו של האורח היא, ולזה הוסיף עוד, ״ולא יעמוד מלצאת חוצה", כמו שכתבו האחרונים דבשעת וסתה לא חיישינן כלל להעמידוהו כותלי בית הרחם, שכן טבע הדברים, ולכן די' שעתה. ואין ליישב על פי דברי התוי"ט גם עיקר קושיתנו בוסת דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, דניחוש שמא קדמו שניהם מאתמול לבית החיצון, אחרי דבשעת וסתה אין לחוש כלל להעמדת כותלי בית הרחם. דזה אינו דלפי קושיתנו בשופעת, הרי תהי' הראיי' של אתמול ראיי' שלא בשעת וסתה ואז הרי יש לחוש שהעמידוהו כותלי בית הרחם. מה שאין כן הכא דהחששא היא רק על עונת הוסת, דבאותה עונה בכל שעה שתראה בה, הוי זה ראיי' בשעת וסתה, ובשעה זו אן דרכו להתעכב בבית החיצון יד) ועל דרך חידוד יש להעיר בסימן הגוף דשופעת, לפי מה שכתבו התוס' בריש מכלתין בטעמא דלא מטמא למפרע משום ספק טומאה ברשות היחיד, שהוא משום דבספק ראתה אין ספקו טמא, דלא אמרינן כן אלא בספק מגע. לפי זה בדם טהור למאן דאמר מקיר מקומו טמא דמיטמא האשה טומאת ערב והוי בזה טומאת מגע וטומאת משא, אם כן הי' לנו לטמאה למפרע מטעם ספק טימאה ברשות היחיד, כיון דאין זה טומאת ראיי'. ולפי זה בשופעת דם טמא מתוך דם טהור דדי' שעתה, אכתי הי' לנו לטמא למפרע טומאת ערב, למ"ד מקור מקומו טמא, מחמת הדם הטהור מטעם ספק טומאה ברשות היחיד. וכי תימא דהא דדי' שעתה הוא רק שאין בה טומאת ראיי' למפרע כטומאת הנדה, אבל אכתי טמאה למפרע טומאת מגע ומשא כדין ראשון לטומאה. הרי יהי' מזה סתירה למה שכתב הנודע ביהודא, והבאתי דבריו בסימן הקודם, דכל היכא דאית בה טומאה אחריתא לקדשים, אפילו אם אינה כחומר טומאת הנדה, לא גזרו בה עוד טומאת מעת לעת. ולדבריו למה לן למימר הכא דדי' שעתה משום דראתה בשעת וסתה, והיינו דוקא כשקבעה לה סימן זה ג' פעמים תיפוק לן דכל שראתה דם טמא עם דם טהור, אפילו בפעם הראשון די' שעתה, דכיון דכבר טמאה היא למפרע טומאת ראשון לטומאה מחמת הדם הטהור, מדין ספק טומאה ברשות היחיד, לא גזרו עוד בכי האי גוונא טומאת מעת לעת על הדם הטמא. ולמה לן הכא לטעם הוסת. אלא דיש לומר דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור. ולפי זה יתורץ מה שהרמב"ם לא הביא לסימן הגוף דשופעת, דלשיטתו דמקור מקומו טמא, (כמו שהבאנו מפסקיו בסימן הקודם] הרי כל שראתה דם טמא עם דם טהור, בלאו הכי די' שעתה, ואין אנו צריכין לדין הוסת. ובישועות יעקב בתשו' נכד המחבר ראיתי שהעיר לפי דברי התוס' הנ"ל שחילקו בין ספק ראתה לספק מגע. דהרי מלבד טומאת ראייתה דהוי אב הטומאה, יש בה גם טומאת מגע ומשא, ואם כן אכתי תטמא למפרע כדין ראשון לטומאה מטעם ספק טומאה ברשות היחיד, משום ספק מגעו ומשאו של דם. ותירץ על פי מסקנת הגמ' דמנחות (דף כ"ד) דאאמרינן שבע לה טומאה, ואם נחוש למפרע הרי תיכף כשיצא הדם מן המקור נטמאה טומאת רואה דהוי אב הטומאה, ואין מקום לטומאת מגע ומשא. [ולי אין תירוצי נוח, דכיון דבטומאה שמחמת ראיי' לא מטמינן בספק טומאה ברשות היחיד, אם כן בנוגע לטומאה זו הויא טהורה ודאי בזמן שעבר, ואיך נדון בה שבע לה טומאה לענין ספק מגע, דספקו טמא ברשות היחיד. ויש לדחוק דלצד הספק דאית בה טומאת משא מיציאת הדם, הרי באמת אית בה גם טומאת ראיי', אלא דאנן הוא דלא מטמינן לה משום שהדבר ספק אצלנו, ומשום הכי יש לומר בה לצד זה דשבע לה טומאה. אבל גם זה אינו מתקבל דכיון דהדין מטהר ודאי לספק ראתה, הרי לדידן גם אם ראתה טהורה היא. וזוהי פרצה דחיקה] אולם זהו רק לפי קושיתו בדם טמא, אבל להערתנו בדם טהור למאן דאמר מקור מקומו טמא, שאין בו טומאת ראיי', הלא אין זה מעלה ארוכה. סימן כז בדין מקצת היום ככולו. התוס' בסוף נדה הקשו אהא דבסוף ספירת שבעה נקיים הוי מקצת היום ככולו, ובתחלתן יום שפוסקת בו אינו עולה למנין שבעה, ואמאי לא אמרינן נמי דסוף היום ככולו, ותירצו וזה לשונם אבל זבה דצריכה נקיים נהי דבסוף החשבון יעלה שמיד שנכנס השביעי נכנס בטהרה, מכל מקום יום שפוסקת בו שאינו טהור אינו דין שיעלה לה לחשבון הנקיים. עד כאן לשונם. ובראש השנה (דף י) הקשו גם לרבנן דר' יוסי, דגם לדידהו הרי כשעבר מקצת יום השביעי כבר טהורה היא מדאורייתא, כל שלא ראתה אחר כך, ואינה אסורה אלא מדרבנן שמא תבוא לידי ספק. ותירצו גם כן כתירוצם בנדה, דבתחלת ספירתה היום שפוסקת בו אינו יום נקי, מה שאין כן בסופן.