נאות יעקב קנב

דאתמול לבית החיצון דהרי בחששא זו לא יהי' שום סתירה לקביעותה, אחרי דבין כך וכך ישאר פיהוק אחד בלי ראיי', דאם ראתה היום הרי ישאר הפיהוק דאתמול בלי ראיי', וכיון דשני הצדדים שוים, מאי חזית דאזלת בתר השתא, זיל בתר מעיקרא לטמא מעת לעת, וישאר הפיהוק דהיום בלי ראיי' והניחא להראשונים דאמרינן דפיהוק דאתמול גורם לראיי' דהשתא, דלדידהו אם עכשיו ראתה לא ישאר גם הפיהוק דאתמול בלי ראיי', דכיון דאית לן למימר דגם הפיהוק דאתמול גרם לראיי' דהשתא הרי הוי זה כפיהקה פיהוק מרובה ואין מזה סתירה לקביעותה. (דמה שנתרחק הסימן מהראיי' הרי ודאי דאין זה סותר לקביעותה, דהרי אם ראתה ב' פעמים בפיהוק דהשתא, ובשלישית עם פיהוק דאתמול קבעה לה וסת לפיהוק, ומדקבעה בהכי כל שכן דאין מזה סתירה לקביעותה] מה שאין כן אם ראתה אתמול הרי ישאר הפיהוק דהשתא בלי ראיי' כלל, דזה לא אמרינן דפיהוק דהשתא יהי' גורם לראיי' דאתמול כמו שכתבנו בסימן כ"ד דכל סימני הוסתות לא הוו אלא בשעה שבאין לפני הראיי' ולא לאחרי', ולכן אתי שפיר דגם באופן זה די' שעתה. אבל להראשונים דלא אמרינן דפיהוק דאתמול גרם לראיי' דהשתא, הלא ממה נפשך ישאר סימן אחד בלי ראיי' ויהי' מזה סתירה לקביעותה ואמאי די' שעתה. ולומר דלהני ראשונים מטמאה באמת בכי האי גוונא מעת לעת, הוא דבר חדש. אולם לפי הנ"ל אין לחוש גם הכא שמא מאתמול הקדים לבית החיצון, דעתה כשראתה כקביעותה עם הסימן, הרי הויא בחזקת מסולקת מדמי' עד אותה שעה, ולכן אין לחוש שקדמה לראות בשעת סילוק דמים וכנ"ל, מאי אמרת דהכא דגם אתמול הי' לה אותו סימן הגוף, הרי גם אם ניחוש שמאתמול ראתה תהי' זאת ראיי' בשעת וסתה ולא בשעת סילוק דמים, ומאי חזית דאזלת בתר וסת דהשתא זיל בתר וסת דאתמול. זה אינו דכיון דלחולין לא מספקינן כלל בראיי' דמאתמול, הרי הויא ראיי' דהשתא ראיי' של שעת וסתה לענין חולין, ובכי האי גוונא לא חיישינן גם לקדשים. וכמו בוסת הימים גרידא דאיכא לאסתפוקי על עיקר קביעותה, שהוקבעה בהקדמת יום אחד לבית החיצון, והוי יום אתמול יום וסתה, אפילו הכי לא חיישינן לי', משום דלחולין לא מספקינן כלל, והוי זה יום וסתה לחולין, וכשיש לה וסת לחולין לא חיישינן תו לקדשים. הכי נמי בסימן הגוף שאינו ליום ידוע, כשבא הסימן גם ביום שלפני הראיי', לא חיישינן שמא קדמה לראות עם הסימן דמאתמול והוי אז שעת וסתה, דכיון דלענין חולין לא מספקינן בזה, והוי שעת ראייתה לחוץ שעת וסתה ודאי, הרי כל שראתה בשעת וסתה לענין חולין לא חיישינן תו גם לקדשים. אלא דיש לומר עוד דהכא די' שעתה גם מטעם דאם קדמה לראות מאתמול הוי זה סתירה לקביעותה שישאר סימן הגוף דהשתא בלי ראיי', מאי אמרת דאם היום ראתה, הרי ישאר סימן הגוף דאתמול בלא ראיי'. זה אינו, דגם אם מאתמול ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו, ישאר גם כן הסימן דאתמול בלי אותה הראיי' שהוקבע בה, דלפי מה שכתבנו לעיל, דכל שהוקבע וסתה בראיי' מן המקור לחוץ בלי עיכוב בבית החיצון, הוי זה שינוי מהרגלה כל ששהתה ראייתה בבית החיצון. אם כן הכא שקביעתה הוי לראות עם הסימן תיכף מן המקור לחוץ, הרי כל שיבוא הסימן עם ראיי' כזו שתשהה בבית החיצון הוי זה סתירה לקביעותה, באופן דגם אם נאמר דמאתמול קדמה לראות, ישאר הסימן דאתמול בראיי' שלא כקביעותו, ואם כן במה דאמרינן דדי' שעתה, אין בזה סתירה לקביעותו של הסימן דמאתמול, כיון דבכל אופן כבר יצא סימן זה מקביעתו והרגלו. ולכן יש לנו להחזיק את הסימן דהשתא בקביעותו שלא בא הסימן בלי ראיי'. יא) ובדברינו הנאמרים למעלה תתיישב לן קושית הפליתי בסימן קפ"ד ס"ק י' שהקשה אהא דאשה שיש לה וסת די' שעתה, והרי כל אותה העונה אסרינן לכתחלה, אלמא דחיישינן להקדמה בכל אותה העונה ואמאי לא תטמא למפרע לכל הפחות אותה העונה שראתה בה. ותירוצו שם שפרישת העונה הוא רק שמא תראה מחמת חימוד תשמיש, אינו מעלה ארוכה משני טעמים. חדא דעיקר הדבר דהפרישה הוא רק מטעם דשמא תראה מחמת חימוד תשמיש, נסתר מדברי הש"ס (בדף ס"ג) דגם לטהרות צריכה פרישה כמו שהארכנו בזה בסימן הקודם. ועוד דבאמת עדיפא הוי לי' להקשות, גם לולא דין פרישת העונה דלכתחלה. דהרי אשה שיש לה וסת ליום קבוע, אף שאין לה שעה קבועה לראייתה באותו יום, אשה שיש לה וסת היא ודי' שעתה, שלא מצאנו בדיני הוסתות שתהא צריכה קביעות לשעות, והכא הרי בודאי תקשה אמאי אינה מטמאה למפרע כל אותו יום, דמתי שתראה בו הוי זה אורח בזמנו. וגם אם יש לה שעה קבועה באותו יום, [ולר' יוסי (בדף ס"ג) דמהני קביעות לשעות] על כל פנים תטמא למפרע כל אותה השעה, והיא הרי אינה מטמאה אלא מרגע ראייתה ואילך, כדתנן באשה שיש לה וסת היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות. ולכאורה הקושיא מעיקרה ליתא דהרי (בדף ל"ו) אמרינן דכל היכא דליכא מעת לעת מפקידה נמי לא גזור, ואם כן לא קשה כלל מטומאת אותה העונה ואותה השעה, כל היכא דליכא מעת לעת שלם, כמו ברואה לאחר דם טוהר. אכן בזה עוד לא נמצא נוח, דכל עיקר הך מילתא הרי זהו רק לדידן דלית לן כהלל לטמא למפרע מטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו, ואית לן גזרת מעת לעת, ובזה הוא דאמרינן דכל היכא דליכא מעת לעת מפקידה נמי לא גזור. אבל להלל דמטמא מפקידה לפקידה אפילו לימים הרבה, ולית לי' כלל גזרת מעת לעת, הרי ודאי דכל היכא דאיכא לטמא מטמינן, ומה לן לטומאת מעת לעת. והך דינא דאשה שיש לה וסת די' שעתה הרי דכולי עלמא הוא, וגם להלל די' שעתה, ולדידי' הרי תקום הקושיא דליטמא מיהת אותה עונה או אותה שעה. וכנ"ל. יב) ולדברינו הנ"ל על פי דברי התוס' והר"ן בנדה, הקושיא מיושבת בלי פקפוק. דהרי כל שרואה בקביעות, דמי' מסולקין עד שעת ראייתה ממש, ואין לחוש כלל שמא קדמה לראות אפילו אחת. וכשיש לה יום קבוע לוסתה, אלא שאין לה שעה קבועה באותו יום לראייתה, הרי בכל שעה שתראה ביום זה, דינה כרואה בקביעות וסת, ולא איכפת לן גם אם שינתה ראיותי' בכל פעם לשעה אחרת, דבדיני הוסתות אין שינוי בשעות, וכל שעה שהיא רואה זהו קביעותה, דכיון דהשעות אין עושין שינוי, הרי אין לתמוה איך יהי' לה בכל פעם קביעות אחרת, דכל דאין זה חשוב שינוי הרי הוי כמי שראתה תמיד בשעה אחת וגם ברגע אחד דודאי דדמי' מסולקין עד רגע ראייתה. אלא דלפני ראייתה אין אנו יודעין בכל פעם באיזה שעה תקבע לה ראייתה, ולאחר ראייתה נתברר דזוהי קביעותה ואחרי דאין זה חשיב שינוי, הרי לא איכפת לן מה דהוי בכל פעם קביעות אחרת. ומשום הכי הוי מסולקת מדמי' עד רגע ראייתה. ומה שכתב הר"ן והוי מסולקת מדמי' עד עונת וסתה, דמשמע דדוקא עד העונה הויא מסולקת מדמי', ולא עד הראיי' שבתוך העונה, הוא משום דהר"ן איירי שם לענין הדין של פרישת הוסת קודם הראיי', ולענין זה לא הוי מסולקת מדמי' אלא עד עונת וסתה, דמשהגיעה העונה הרי מטעם דאין שינוי לשעות, יש לנו לחוש על כל שעה שמא תקבע לה בה ראייתה. אבל לענין די' שעתה לאחר