נאות יעקב קנא

דמים של שאר נשים שדין שעתן, לסילוק דמים של אשה שיש לה וסת. דבשאר נשים גם בשעה שראתה היא בחזקת מסולקת מדמי', ומשום הכי דעת הרשב"א שם דאין קובעין וסת בימי עיבורן, אבל באשה שיש לה וסת, אף על גב דדי' שעתה מטעמא דדמי' מסולקין, הרי סילוק זה אינו אלא שלא בשעת וסתה, ומשים שאינן רואין אלא בשעת הוסת, ואם כן הראיי' שבשעת הוסת גופי' אינה כראיית אשה שמסולקת מדמי', דאדרבה בשעת ראייתה דמים יתירין לה עד שבשביל זה גריעי דמי' שלא בשעת הוסת, זהו תוכן כוונת הרשב"א שם, ואין מדבריו שום סתירה לעיקר הסברא. ודברי הרא"ה שם במה שהביא ראי' לסתור דברי הרשב"א מאשה שיש לה וסת קשים להבינם. ח) על כל פנים למדנו דהא דאשה שיש לה וסת די' שעתה, לבד מה דאם נחוש דמאתמול קדמה לבית החיצון והיום בשעת וסתה לא ראתה, הוי זה סתירה לקביעותה, יש בזה עוד טעם, משום דשלא בשעת וסתה היא בחזקת מסולקת מדמיה, ואין לחוש שראתה בשעת סילוק דמים. ולפי זה מיושב בטוב טעם מה שהקשינו בשופעת דם טמא מתוך דם טהור, דניחוש שמא מאתמול קדמו שניהם לבית החיצון הטמא והטהור. דאחרי דעל עיקר הקביעות אין להקשות שמא הוקבעו כך להקדים שניהם יום אחד לבית החיצון, לצאת למחרתו לחוץ, חדא דיש לומר דהקביעות הוי על ידי ראיי' בהרגשה שהרגישה ביציאת שניהם מן המקור לחוץ, ועוד אחרי דכל החשש הזה הוא רק לקדשים, אם כן הקביעות קביעות היא לחולין, וכל שיש קביעות לחולין אין לחוש לקדשים. אלא דקושיין הוי דאפילו אם הוקבעה ביציאת שניהם תיכף מן המקור לחוץ, ואפילו אם נאמר דביציאת שניהם לבית החיצון יום אחד לפני יציאתם לחוץ, אין זה הראיי' כקביעותה, אכתי יש לנו לחוש דלמא קדמו שניהם מאתמול לבית החיצון, דלא תהא ראיי' כזו שאינה כהרגלה, אלא כראיי' בלי סימן הגוף לגמרי, דגם כן אין בזה סתירה לקביעותה כל שאין וסתה ליום ידוע, דעקירתו לא הוי אלא כשבא הסימן בלי הראיי', אבל במה שבאה הראיי' בלי הסימן אין בזה עקירה, ואם כן אכתי יש לחוש כנ"ל. אבל זהו רק אם נאמר דהא דביש לה וסת די' שעתה, הוא משום דאם נחוש שקדמה מאתמול לבית החיצון, הוי זה סתירה לקביעותה ומשום הכי כל היכא דליכא סתירה הי' לן לחוש למפרע. אבל לפי הטעם דשלא בשעת וסתה הויא מסולקת מדמי', הרי טעם זה שייך גם בנידון דידן, דאפילו כשהסימן אינו ליום קבוע, הרי כל שיש לה קביעות לראות עם סימן הגוף, אשה שיש לה וסת היא, וכל ראיי' שתראה שלא בסימן הגוף, נהי דאין ממנה סתירה לקביעותה, שהרי אין הוסת נעקר באופן זה, עד שיבוא הסימן בלי הראיי', אבל ראיי' שלא בשעת וסתה מיהת הוי, דהוסת שלה הרי הוי עם סימן הגוף, והויא לגבי ראיי' כזו בחזקת מסולקת מדמי'. ולמאן דאמר דגם בשלא שעת וסתה די' שעתה, כל שיש לה וסת של סימן הגוף, אפילו כשאינו ליום ידוע, אם אירע לה שראתה בלי הסימן, גם כן די' שעתה, דדינה כמסולקת מדמי'. ואם כן פשוט ניחא בנידון דידן כפי שהשרשנו דכל שיש לה קביעות לראות הטמא עם הטהור תיכף מן המקור לחוץ בלי שהיי' בבית החיצון, הוי וסתה דוקא באופן זה, וכשישהה הדם בבית החיצון ואחר כך יצא לחוץ הוי זה שינוי מקביעותה, ונהי דאין וסתה שאינו ליום ידוע נעקר באופן זה, עד שיבוא סימן הגוף בלי ראיי', והכא הרי הוי זו כראיי' בלי הסימן, דהרי גם הסימן כל ששהה בבית החיצון אין זה אותו הסימן שרגילה בו, דכמו דדונינן כן על הראיי' עצמה הכי נמי יש לדון כן על הסימן] אבל ראיי' שלא בשעת וסתה מיהת הוי. אם כן כשראתה הטמא עם הטהור דכל דכשיצאו תיכף מן המקור לחוץ בלי עיכוב בביה"ח זוהי שעת וסתה, הרי אין לחוש כלל שמא קדמו שניהם מאתמול לבית החיצון, דהרי הוי זו חששא של ראיי' בשעת סילוק דמי', דלא חיישינן לי', כמו בכל אשה שיש לה וסת דדי' שעתה מטעם זה, וזהו דשייך גם הכא, דכשראתה שניהם לחוץ, הרי הוי זה ראיי' בשעת וסתה בשעה שדמיה יתירין, ואם כן אין שום מקום לחוש שמא קדמו שניהם מאתמול, דלגבי ראיי' כזו הויא בחזקת מסולקת מדמי'. והוא נכון. ט) ואין לדחות עיקר היסוד, דמה שכתבו הראשונים דשלא בשעת וסתה הוי מסולקת מדמי', זהו רק בוסת שליום ידוע, ומשום הכי יש לומר דבשאר הימים דמי' מסולקין. אבל בוסת של סימן הגוף שאינו ליום ידוע מתי נדון אותה למסולקת מדמי', והרי בכל יום עלולה היא לראות ככל אשה שאין לה וסת קבוע, דבכל יום הרי יכול לבוא הסימן עם הראיי'. וגם ראי' לכאורה לזה, דהרי הר"ן ז"ל כתב מכח טעם זה, דאשה שיש לה וסת אין לה לחוש לעונה בינונית, משום דדמי' מסולקין. והרי זהו רק בוסת הקבוע לימים, או אפילו בוסת המורכב מימים וסימן הגוף, כמסקנת הש"ך בסימן קפ"ד ס"ק ל"ב, וכפי מה שביארו האחרונים כן גם בדעת הבית יוסף] אבל בוסת הגוף שאינו ליום ידוע, הרי בודאי שחוששין לעונה בינונית. ומוכרח דבוסת כזה לא חשיבא כמסולקת מדמי' שלא בשעת וסתה. אבל אין בזה כדי דיחוי, לא מצד הראי' ולא מצד הסברא. הראי' אינה כלום. דהא דחוששין בה לעונה בינונית, אין זה מצד שאינה חשובה למסולקת מדמי' לגבי ראיי' שלא בסימן הגוף, שהיא חשובה אצלה לראיי' שלא בשעת וסתה. אלא דכיון דאין לה יום קבוע להסימן, הרי יש לחוש לעונה בינונית שאז יבוא הסימן עם הדם, ותראה אז ראיי' של שעת וסתה, אבל לגבי חשש ראיי' שלא בסימן הגוף לענין זה דינה כמסולקת מדמי'. ומהאי טעמא לא קשה נמי מה שהקשינו מצד הסברא באיזה זמן תהי' מסולקת מדמי' כיון דתמיד עלולה היא לראות, כמו דאמרינן בכל אשה דעלמא. דאחרי דהכלל הוא דכל אשה שיש לה איזה קביעות לראייתה, קביעות הימים, או קביעות סימן הגוף לחודי', להראשונים החולקים על הרמב"ם, חשיבא כאשה שיש לה וסת, הרי אשה כזו אף שעלולה היא לראות בכל שעה, ככל אשה שאין לה וסת, מכל מקום שניא היא לגמרי ממנה, דהכא מתי שתראה עם הסימן, הרי זו ראיי' של שעת וסתה, והא דעלולה היא לראות בכל שעה, הרי היא עלולה רק לראיי' עם הסימן, דבכל שעה שתראה באופן כזה חשיבא ראיי' של שעת וסתה, אבל לגבי ראיית דם לחודי' שלא עם הסימן, חשיבא שפיר מסולקת מדמי'. ואתי שפיר תירוצנו בסימן הגוף דשופעת גם כשאינו ליום ידוע וכנ"ל. י) ודבר זה מלבד שהוא מוכרח מסברא, יש עוד להביא ראי' לזה. דאם נאמר דבוסת הגוף שאינו ליום ידוע, לא אמרינן דהוי מסולקת מדמי' שלא בשעת וסתה, הרי נצטרך לומר דהא דגם בוסת כזה די' שעתה, להראשונים החולקים על הרמב"ם, הוא משום דכיון דקבעה לה לראות עם סימן הגוף, כל שתחוש שמאתמול קדמה לבית החיצון, הרי ישאר הסימן שאירע לה היום בלי ראיי', וזהו סתירה ועקירה לקביעותה. ומטעם זה די' שעתה, ולא מטעם דהוי מסולקת מדמי' שלא בשעת וסתה. [וטעם זה אפשרי הוא כל היכא דעל הסימן עצמו אין לחוש שמא קידם מאתמול אלא דבשופעת הוי קשה לן משום דגם על הסימן יש לחוש כן]. אבל אם נפרש כן הרי יצא לנו דין חדש בוסת זה דדי' שעתה, דהיכא דפיהקה אתמול ולא ראתה והיום פיהקה וראתה, תטמא מעת לעת שמא יצא הדם עם הפיהוק