נאות יעקב קנ

שעתה בראיי' שני' אף דלרבי בתרי זימני הוי חזקה. שהוא משום דכל זמן שלא הוחזקה בראיי' שני' אינה צריכה בדיקה וליכא למיקנסה. ואי נימא דעונה אחת טמאה גם בלי טעמא דקנסא, אמאי די' שעתה תטמא מיהת עונה אחת למפרע. דכבר אמרו (בדף ל"ו) דכל היכא דליכא למגזר מעת לעת גם מפקידה לפקידה לא גזרו, ואף דעונה אחת אסורה מטעם אחר, מכל מקים לאחר שגזרו גזרת מעת לעת, השוו מדותיהן, דגם חששא דעונה אחת הרי אינה אלא חששא דגזרת רבנן, והם אמרו להשוות מדותיהן. והכי נמי בקטנה. ומצאתי בספר פרדס רמונים בפתחי נדה שהאריך לסתור דברי החוות דעת, דבראיי' שלא בהרגשה אינה מטמאה מעת לעת, והעיר כמו שהקשתי דלדידן שהוא משום קנסא, הרי שייך קנס זה גם בראיי' שבהרגשה. ודחה דאין לומר דכל שאינה טמאה עונה אחת מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו, לא הוסיפו עונה אחת מקנסא. ולי נראה מוכרח כן, מדינא דד' נשים דיין שעתן, אף שצריכות בדיקה ושייך גביי' קנסא, אלא דכל שאין שום חששא דכותלי בית הרחם העמידוהו, לא קנסו מידי. ה) הדרן לדידן דאחרי דבראיי' שבהרגשה אין מקום לחוש שמא מאתמול הקדים הדם לבית החיצון, מיושב בפשיטות הא דאשה שיש לה וסת די' שעתה, ולא אמרינן דעיקר קביעות הוסת היתה על ידי הקדמת יום אחד לבית החיצון, דמשכחת לה שהוקבע הוסת על ידי ראייות שבהרגשה, שודאי כאן נמצאו כאן היו, ואין להסתפק בם שמא מאתמול קדמו. אלא דעדיפא [מינה נראה לי דהקושיא מעיקרה ליתא, ואין אנו צריכין להיכי תמצי. דהרי כל החששא דטומאה למפרע הוא רק לקדשים ולתרומה אבל לחולין ולבעלה אין חוששין לזה כלל. ואם כן כשראתה שלש פעמים ביום אחד, הרי במה שנוגע לבעלה, לענין פרישת עונה, ולחולין, כבר יש לה קביעות גמורה ביום ראייתה דוקא, דלזה הרי אין לנו שום חששא שמא מאתמול קדמה לבית החיצון. ואם כן הדבר מתפרש באר היטב, דעד כאן לא חששו למפרע לקדשים, אלא כשאין לה קביעות ביום ראייתה לבעלה ולחולין, אבל באשה שיש לה וסת לבעלה ולחולין, די' שעתה ולא חשו בה גם לקדשים. וזה פשוט וברור עד שיש להתפלא על הגאונים הנ"ל שהעלימו עין מן הפשט הפשוט. ו) אולם לקושיתנו בסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור אכתי אין מרפא לכאורה גם בשני התירוצים האלו. דהתם בוסת הימים הרי כל שנקבע אותו יום, תו לא קשה לן דלמא מאתמול הקדים לבית החיצון, דחזקה דאורח בזמנו בא. אלא דהוי קשה לן על עיקר הקביעות מנלן שהוקבעה ביום ראייתה שלא על ידי הקדמת יום אחד לבית החיצון. משום הכי כדאשכחנא פירוקא לעיקר הקביעות, תו לא קשה לן מידי. אבל הכא בסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור כשאינו ליום ידוע, גם אם נתרץ את עיקר הקביעות, כמו שכתבנו בוסת הימים, וכבר ידענו שהוקבעו הטמא והטהור יחדיו ביציאתם לחוץ. אכתי לא נמצא נוח. דהכא הרי קשה לן בתרתי, חדא על עיקר הקביעות, דמנלן שהוקבעו לבוא הטמא והטהור יחדיו ביציאתם מן המקור תיכף לחוץ, דלמא היתה עיקר קביעתם לצאת מן המקור לבית החיצון, ולשהות שם מעת לעת, ואחר כך יצאו לחוץ. ועוד דאף אם היתה קביעתם לצאת מן המקור מיד לחוץ, אבל כיון דאין לזה יום קבוע, הרי עוד נוכל לחוש בפעם הרביעי שמא קדמו שניהם בפעם זה מאתמול לבית החיצון, דאף אי נימא דראיי' כזו מן המקור לבית החיצון ואחר יום אחד לחוץ אין זה כקביעתה לראות מן המקור תיכף לחוץ, אכתי אין בזה גם שום סתירה לקביעתה. דבסימן הגוף שאינו ליום ידוע, הרי לא חשוב עקירה, אלא כשיביא סימן הגוף בלי הראיי', אבל כשתראה בלי הסימן, אין בזה עקירה, כמבואר בדיני עקירות הוסתות, אם כן במה שנחוש כאן בפעם הרביעית שקדמו שניהם לבית החיצון, אם נדון שאין זו אותה הראיי' והסימן שהוקבעה בם, הרי הוי כאותה שיש לה וסת הגוף שאינו ליום ידוע, וראתה בלי הסימן, שאין מזה שום סתירה לקביעתה. ואם כן במה שתירצנו בוסת הימים לא יתיישב לנו הכא בוסת הגוף. דבשני התירוצים שכתבנו הרי לא תירצנו אלא את הקביעות, והכא בסימן הגוף שאינו ליום קבוע דגם כשיש לה קביעות לראות עם סימן הגוף, וראתה בלי הסימן אין מזה סתירה לקביעותה, הרי תשאר הכא קושיתנו דאכתי בפעם הרביעית אמאי די' שעתה, ניחוש שמא בפעם זה באו שניהם מאתמול לבית החיצון ושהו שם מעת לעת, אף דבשלש פעמים הראשונים היתה ראייתה ודאי תיכף מן המקור לחוץ, כגון שראתה בהרגשה, כיון דמחשש זה אין סתירה לקביעתה וכנ"ל. גם התירוץ דלחולין הוי הקביעות ודאי ביום ראייתה, לא יועיל הכא כל שבהחשש דמאתמול ראתה אין בו סתירה להקביעות. ז) ונראה לי ביישוב הדבר. דהנה עיקר הטעם דאשה שיש לה וסת די' שעתה, שהוא משום החזקה דאורח בזמנו בא כמו שכתבו הראשונים. לכאורה נראה פירוש דבריהם, דכיון שהוקבע הוסת לבוא היום, אם נאמר שהקדים לבוא מאתמול הרי לא בא בזמנו, והוי זה סתירה לחזקתו ולקביעותו. אכן אם זה הוא הטעם, הרי תקשה לן מאי טעמא דמאן דאמר דאשה שיש לה וסת אפילו שלא בשעת וסתה די' שעתה, דהתם הכל אחד הוא לענין חזקתה בין ראתה היום בין הקדימה מאתמול. אשר על כן נראה בזה, על פי מה שכתב הר"ן בשבועות פרק ב' ובחידושיו לנדה (בדף ט"ו) דאשה שיש לה וסת הוי בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסתה, ואפילו למאן דאמר וסתות דרבנן איתא לסברא זו. וכיון שכן דינה שלא בשעת וסתה כאותן הד' נשים שהן מסולקות מדמיהן דדיין שעתן. ומובן הא דגם שלא בשעת וסתה די' שעתה אחרי דדינה כהד' נשים. וכל שכן כשראתה בשעת וסתה דאז היא בחזקת דמים דדי' שעתה, דמה אם הרואה בשעת סילוק דמי' די' שעתה, כל שכן זו כשראתה בשעה שאינה מסולקת מדמי' דלא ניחוש שראתה מאתמול בשעה שהיא מסולקת מדמי'. ומאן דאמר דשלא בשעת וסתה מטמא מעת לעת, טעמו משום דכשראתה שלא בשעת וסתה יצאה בזה מחזקת מסולקת מדמי'. ואף על גב דבד' נשים המסולקות מדמיהן לא אמרינן הכי, הכא שאני משום דכל חזקת סילוק דמי' הוא רק מפני הקביעות כל שראתה שלא כקביעתה [אף שלא נעקר בזה וסתה] בטלה בפעם זה חזקתה. שוב התבוננתי דהתוס' (בדף ס' ע"ב) ד"ה עוברה כתבו כן להדיא בטעמא דאשה שיש לה וסת די' שעתה. דזה לשונם, אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן בה די' שעתה אינה תולה באין לה וסת. הרי דזהו עיקר הטעם דאשה שיש לה וסת די' שעתה, שאין לנו לחוש שראתה בשעה שהיא מסולקת מדמי'. ובהגהות חשק שלמה ראיתי שחתר למצוא טעם להמאן דאמר דגם שלא בשעת וסתה די' שעתה, ולפי דברי התוס' והר"ן הנ"ל הרי הדבר פשוט כן, לפי שדינה אז כהד' נשים. ובבדק הבית (דף ק"י) (דפוס וויען) ראיתי שכתב ואף באשה שיש לה וסת מתוך שדמי' מסולקין בשאר שעות אמרו די' שעתה, הרי דבריו מפורשין כמו שכתבנו. ואולם גם הרשב"א שם שכתב על דברי הרא"ה, ולא משום שדמי' מסולקין אלא אדרבה טעמא משום דאורח אינו בא אלא בזמנו ולא אץ לבוא עכ"ל. גם הוא אינו מחולק על עיקר הטעם דאשה שיש לה וסת די' שעתה שהוא משום דדמי' מסולקין שלא בשעת וסתה. אלא דאיהו מחלק בין סילוק