נאות יעקב קמט

הקדים מאתמול לבוא מן המקור לבית החיצון, ועל דם אחר הרי לית לן למיחש כדי שתטמא. וכל הדין דטומאת מעת לעת הוא רק כשמצאה על ידי בדיקת עד, וההרגשה לאו אדעתה. ואפילו כשהרגישה בשעת בדיקתה הרי אמרינן דלמא הרגשת עד הוא, והדם כבר יצא. ובזה הוא דגזרו טומאת מעת לעת. וב"ה מצאתי בחוות דעת ריש סימן ק"ץ שכתב כן. ודקדקתי בזה לשון רש"י בריש מכלתין שפירש למתניתין דטמאה למפרע כשמצאה דם על ידי בדיקת עד. ובמהר"ם וסדרי טהרה נתקשו בכוונתו. ולדידן דבריו מוכרחים, דכל עיקר הטומאה למפרע אין לה מקום כלל אלא בדם שעל ידי בדיקת עד, דעל הרגשתה עכשיו איכא למימר דהרגשת עד הוא, ומאתמול הרגישה ולאו אדעתה. ואפילו להראשונים דעל ידי בדיקת עד הוי ודאי הרגשה, אין זה ענין לכאן. דעל עיקר הטעם דדלמא הרגשת עד הוא הרי אין חולק, אלא דטעמם משום דחזקת דם לבוא בהרגשה, ואם כן לא שייך זה אלא כשאנו דנין אם הוא בא בהרגשה או שלא בהרגשה, אבל הכא דאנו מסופקין מתי הרגישה בו, אם עכשיו בשעת בדיקת העד או מאתמול ולאו אדעתה, הרי אין זה ענין לחזקת דם לבוא בהרגשה לומר מטעם זה דדוקא עתה הרגישה בו. על כל פנים כיון דבראיי' שבהרגשה אין מקום לחוש שמא מאתמול העמידוהו כותלי בית הרחם, הרי פשוט לא קשה באשה שיש לה וסת, דנימא גם על עיקר קביעות הוסת שהי' באופן זה ולמה תהא די' שעתה, דמשכחת לה שהוקבע הוסת על ידי ראייות שבהרגשה, דאז אין להסתפק עליו שמא מאתמול קידם, ולכן כשראתה אחר כך ביום קביעותה גם על ידי בדיקת עד די' שעתה. ולכאורה יש להעיר במה שהנחנו דבראיי' שבהרגשה אין לטמא למפרע משום דלא שייך בו החששא דשמא דם זה מאתמול קידם. דהתינח להלל דמטמא למפרע מחששא דשמא כותלי בית הרחם העמידוהו. אבל לחכמים דמטמאו מעת לעת, וטעמם משום קנסא שלא בדקה, והרי קנס זה שייך גם בראתה בהרגשה. ועל החוות דעת לא קשה, דאיהו קאי התם להוכיח דגם הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה, דאי בעינן הרגשת פתיחת המקור דוקא, איך משכחת לה טומאה למפרע כל שהרגישה עתה בפתיחתו, וראייתו יש לה מקום מהלל דמטמא מפקידה לפקידה, דלדידי' אין לנו אלא החשש דשמא כותלי בית הרחם העמידוהו. וגם דברי רש"י דבריש מכלתין אתי שפיר מה דנקיט בדיקת עד וכמו שכתבנו לעיל. דקאי לפרש גם להלל. אבל לדידן דמטמאינן מעת לעת משום קנסא וזה שייך גם בראתה בהרגשה. גם תירוצנו לעיקר הקושיא אינו נסתר בזה, דהרי הא חזינן מיהת דגם לדידן דמשום קנסא, באשה שיש לה וסת לא קנסו, ודי' שעתה גם לדידן. אלא דהוי קשה לן איך משכחת שהוקבע הוסת על יום זה. ועל זה קתריצנא דקביעות הוסת הוי על ידי הרגשה, ואי דכל זמן שלא נעשה לה וסת קבוע היתה מטמאה מעת לעת גם בראיי' שבהרגשה, מטעם קנסא. אבל מכל מקום הוסת הרי הוקבע בכך על יום זה, דהקנס לא ישנה את הקביעות, ומשעה שבאה לידי קביעותה לא קנסו עוד ודי' שעתה. אלא דיש להעיר בגוף הדין לדידן דמשום קנסא, אי גם בראיי' שבהרגשה מטמא מטעם קנס זה אף שאין בו החשש דשמא העמידוהו כותלי בית הרחם. אכן נראה דגם לדידן דמטמא מעת לעת משום קנסא, עונה אחת מטמא מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו, דלעונה אחת חשו גם חכמים להעמדת כותלי בית הרחם, ולזמן מרובה הוא דפליגי אהלל. וזה מוכרח מגוף התקנה דאמרינן חכמים תיקנו לבדוק שחרית כדי להכשיר טהרות של לילה, וערבית כדי להכשיר טהרות של יום. הרי דגם לילא התקנה היו טמאות הטהרות של לילה בלי בדיקת שחרית אף דאז לא הי' מקום לקנסא, ומוכרח דעונה אחת מטמא גם לדידן מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו. ומצאתי בנודע ביהודא מהדורא קמא סימן מ"ו שכתב כן. ולפי זה יש לומר דרק במקום שמטמאה עונה אחת מחששא דשמא כותלי בית הרחם העמידוהו התם הוא דהוסיפו עוד עונה אחת מקנסא. אבל בראיי' שבהרגשה דאין שום חשש של העמדת כותלי בית הרחם, משום קנס לחודי' לא גזרו טומאת מעת לעת. ונראה לי ראי' ברורה לזה, מד' נשים דדיין שעתן. והרי כולן צריכות בדיקה כמו שכתבו התוס' (בדף י"א ובדף ל"ט), וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק ד' ממטמאי משכב ומושב. ולדעת רש"י אשה שיש לה וסת מיהת צריכה בדיקה. ואמאי לא קנסום בטומאת מעת לעת כמו בשארי נשים. אלא דהיכא דליכא שום חשש של העמדת כותלי בית הרחם לא גזרו טומאת מעת לעת משים קנסא לחודי'. ואין להקשות ממה שכתב הר"ן בחידושיו (לדף ט') בטעמא דקטנה די' *) ולדעת רש"י דכל הד' נשים לבד מאשה שיש לה וסת אינן צריכות בדיקה, קשה לי מהא (דבדף ח' ע"ב) פריך הש"ס אברייתא דהיתה בחזקת מעוברת והפילה רוח די' שעתה ורמינהו קשתה שנים ולשלישי הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי זו יולדת בזוב ואי אמרת לידה מעלייתא היא קושי סמוך ללידה רחמנא טהרי'. ומאי קושיא, לימא דבאמת לאו לידה היא, והא דדי' שעתה הוא משים דטעמא דטומאת מעת לעת לדידן הוא משום קנסא שלא בדקה, וכיון דבשעה שהיתה מעוברת לא היתה צריכה בדיקה הרי ליתא לקנסא לגבה, ומשום הכי די' שעתה. ואין לומר דקושית הש"ס הוי אלישנא דברייתא דמשמע דמטעם דהוי לידה די' שעתה, מדאמר עלה ואף על גב שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר הרינו חלנו כמו ילדנו רוח, הרי דמטעם לידה אתי עלה, ועלה הוא דפריך. דזה אינו, דאם כן מאי משני רב פפא מידי היא טעמא אלא משום דראשה כבד עלי' ואברי' כבדין עלי' הכא נמי ראשה כבד עלי' ואברי' כבדין עלי'. והרי גם לתירוצו הא דדי' שעתה אינו מטעם דהני לידה, ויקשה לשון הברייתא. ובעל כרחך דהש"ס לא חש לזה, משום דהברייתא מייתי זכר לדבר לרווחא דמילתא. והכי נמי נימא דעיקר הטעם הוי משום דליתא לקנסא לגבה. גם אין לומר דקושית הש"ס הוי מהא דדי' שעתה ואינה מטמאה גם עונה אחת למפרע, דלא הוי מטעם קנסא אלא מחששא דכותלי בית הרחם העמידוהו. דהא ליתה דכל היכא דמעת לטת ליכא מפקידה לפקידה נמי לא גזור רבנן כדאמרינן (בדף ל"ו) וכמו שכתבנו בפנים לענין קטנה להר"ן. גם לשון רש"י בהברייתא שם קשה דבד"ה די' שעתה כתב וזה לשונו, ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו הריון הוא ונטמאו טהרות דמעת לעת של ראיי' עכ"ל. ולהנ"ל הרי קשה איך הוי אמינא לטמא מעת לעת דהכא ליכא טעמא דקנסא וכמו שכתב הר"ן בקטנה. ואולי יש לומר דרש"י פליג על סברת הר"ן בקטנה, דמשום דאינה צריכה בדיקה אינה מטמאה מעת לעת אף על גב דאיתחזקה בדמים. דהרי בברייתא דקטנה (בדף ט' ע"ב) כתב רש"י טעם אחר בהא דקטנה די' שעתה באותה ראיי' שהוחזקה בה בדמים יעי"ש. ויש לומר דרש"י סבירא לי' דנהי דעיקר הגזרה של טומאת מעת לעת הוי משום קנסא, עכשיו שגזרו לא פלוג רבנן להוציא מכלל טומאה זו כל שאינה מסולקת מדמים. ועיין בסדרי טהרה סימן קפ"ט ס"ק ל"ד ובחידושיו על המס' (בדף יו"ד), שכתב להקשות על הר"ן מכח סברא זו, והכריח דסברתו במחלוקת שנוי', דלרב יהודא (בדף ל"ט) דכל י"א יום אינה צריכה בדיקה, ואפילו הכי שומרת יום מטמא מעת לעת כדאמרינן בברייתא, הרי לית לי' לסברת הר"ן ולפי"ז יש לומר דסוגית הש"ס (דדף ח') אזלא אליבא דרב יהודא ושפיר פריך ורמינהו. מיהו יש לחלק בפשיטות דלא תקשה להר"ן מהסוגיא (דדף ל"ט) אליבא דרב יהודא. ואין להאריך.