נאות יעקב יד

לשני הטעמים שבכריתות ולכל דעות הראשונים, אין לפוטרו מקרבן בשבועת הפקדון מקרא דאו הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים, והא דפטור הכא מקרבן כשהעדים מעידין אותו והוא עומד בכפירתו, מילתא אחריתא היא, דמוהתודה דכתיב בשבועת הפקדון ילפינן דההודאה צריכה כאן לעצם החיוב, המביאתו לידי קרבן. ולכן קמה סברתנו, דבקרבן שבועת הפקדון גם להתוס' דחולין, אם עשה תשובה קודם שהודה, מייתי קרבן אף אם הי' מומר בשעת שבועתו. ומיושבת הסוגיא דשבועות להרא"ש גם אם דעתו כדעת התוס' ואין להקשות לפי זה, דנימא גם בשארי קרבנות דכל שעשה תשובה קודם שנודע לו, מביא קרבן אף שהי' מימר בשעת חטאו, דלדברינו הרי גם הכא לא שייך הואיל דאידחי, כיון דקודם שנודע לו אינו מתחייב בקרבן. דזה אינו דהידיעה בשארי קרבנות אינה צריכה לעצם החיוב כמו ההודאה בשבועת הפקדון, דבשארי קרבנות חיובן בא בשעת חטאו, אלא דקודם שנודע לו איך יתחייב להביא קרבן והוא אינו יודע שחטא ובשעת הידיעה איגלאי מילתא שכבר נתחייב משעת חטאו. והא דממעטינן ולא שיודיעוהו אחרים, אף שכבר נודע לו חטאו על פיהם, אין זה מצד גזרת הכתוב שתהא הידיעה דוקא מעצמו, כי היכי דנימא בה דעצם הידיעה מחייבתו, דהרי זהו דוקא בשמכחישן, ונאמן מטעם מגו או מטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, אבל לא דהידיעה צריכה לעצם החיוב, כמו ההודאה שבקרבן שבועת הפקדון. ומשום הכי לא מהני מה שעשה תשובה קודם הידיעה, דאיגלאי מילתא שכבר נדחה בשעה שנתחייב בקרבן בשעת חטאו גם קודם שנודע לו. מה שאין כן בשבועת הפקדון דאין חיוב הקרבן בא אלא בשעת ההודאה. ובשעת שביעתו לא הי' עדיין עליו כלל חיוב קרבן. והחילוק הזה שבין הודאה דשבועות הפקדון, לידיעה של שארי קרבנות, קיימתיו מסברא, ואחר כך מצאתי מפורש כן בשיטה מקובצת בבא מציעא דף ג' בשם הרמב"ן, בהא דאמרינן שם אשם היינו קרבן. וזה לשונו, קשיא והרי רבנן נמי שני עדים בשאינו מכחישן מחייבין אותו קרבן ואף על פי כן אין מחייבין אותו אשם דבאשם והתודה כתיב, וההודאה היא המחייבתו, ואיך נחייבו בלי הודאה, ואפילו יבוא אלי' ויאמר והא לא דמי כלל לאכילת חלב וכיוצא בו דמשעת אכילה נתחייב ועדים גלוי מילתא הוא דקא עבדי אבל אשם אין חיובו כלל אלא משעת הודאה עד כאן לשונו הרי מפורש כמו שכתבנו. ומבואר עוד יותר בחידושי הר"ן שם שכתב ככל דברי הרמב"ן והוסיף עוד בתוך דבריו וזה לשונו, שאינו מתחייב אשם על פי העדים אלא בהודאת עצמו דכיון דכתיב והתודה הודאתו הוא דמחייבתו, מה שאין כן בחטאת דמשעה שחטא נתחייב בקרבן ועדים גלוי מילתא בעלמא הוא. (ואולי יש לומר דזה יהי' תלוי במחלוקת דר' שמעון ורבנן בחטאו עד שלא נתמנו ונתמנו, דר' שמעון סבירא לי' דאזלינן אף בתר ידיעה, ולרבנן בתר חטאה אזלינן. ויש לומר דבזה פליגי, דר' שמעון סבר דהידיעה היא גם כן המחייבתו בעצם, ורבנן סברי שאין הידיעה המחייבת כלל, דמשעת החטא נגמר כל החיוב והידיעה היא רק גלוי מילתא, וכדברי הרמב"ן). על כל פנים באשם של שבועת הפקדון, לית מאן דפליג דההודאה היא המחייבתו, (זולת הסוגיא דבבא מציעא אליבא דר' מאיר כמו שכתבו התוס' שם, וברמב"ן). ואתי שפיר דלא תקשה על הרא"ש מהסוגיא דשבועות. ונרויח עוד ליישב על פי דברי הרא"ש מה שהעירו רש"י ותוס' בהסוגיא הנ"ל בהא דאיבעיא לי' להש"ס באתרו בי' בשבועת הפקדון, וראו לא איבעיא לי' כי האי גוונא בשבועת העדות, ולהרא"ש הדבר מיושב. דבאמת בקבל עליו התראה הרי הוא מומר להכעיס דדינו כמין שאין מקבלין קרבנו, אלא דאפילו הכי איבעיא להו בשבועת הפקדון, אי הא והא עבדינן בי' משום דהכא מהני תשובה לפני ההודאה כדי לקבל קרבנו, אף על פי שהי' מומר בשעת חטאו, משום שלא נתחייב בקרבן בשעת החטא, קודם שהודה, ושאני בזה אשם דשבועת הפקדון משארי קרבנות. ואם כן זהו רק בשבועת הפקדון, אבל בשבועת העדות דלא אשכחן בי', שיהא צריך הודאה כדי לחייבו בקרבן, הרי דינו ככל הקרבנות, דכל שהי' מומר בשעת חטאו, אין מקבלין קרבנו גם כשעשה תשובה אחר כך. ואם כן ליכא למיבעי כלל באתרו בי', אי הא והא עבדינא בי', דהרי אין מקבלין קרבנו. וכבוד ידידי הגאון מו"ה חנוך העניך אייגעש שליט"א העיר על זה דגם בשבועת העדות כתיב והתודה, ואם כן ליבעי גם שם הודאה לחייבו קרבן כמו בשבועת הפקדון. ושוב השיב לעצמו דוהתודה דכתיב בשבועת העדות אין לפרש שהודאתו צריכה לחיוב קרבנו, שהרי הוא כולל גם שארי קרבנות דבודאי לא בעינן בהו הודאה לחיובם. ונסתייע מפירוש הרמב"ן על החומש בפסוק דוהתודו הנאמר בשבועת העדות יעו"ש. ונראה לי עוד ראי' דבשבועת העדות לא בעינן הודאה כדי לחייבו בקרבן, מהא דבכריתות דף י"ב אמר אביי ומודה ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אמר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. ואי דצריך הודאה לקרבן שבועת העדות, למה לי' לטעמא דמגו כדי שלא לחייבו על פי עדים, תיפוק לי' דאין כאן הודאה. ונהי דלר' מאיר לא קשה כל כך מה דצריך לטעמא דמגו, דיש לומר דאביי סביר כהסוגיא דבבא מציעא, דלר' מאיר גם אשם דשבועת הפקדון מייתי על ידי עדים, אף על גב דכתיב בי' והתודה וכמו שכתבו שם התוס'. אבל מדבריו דמודה ר' מאיר לרבנן, הרי נראה דגם לחכמים הא דלא מיחייב קרבן שבועת העדות על פי עדים, הוא רק מטעם מגו, ומוכח דאין צריך להודאה לחיוב קרבנו, אלא שאין הדבר צריך ראי', כמו שאמר הרב הגאון הנ"ל, דוהתודו דהתם אין פירושו הודאה שהרי היא כולל גם שארי קרבנות, וכמו שכתב הרמב"ן בביאור הכתיב שם. יא) אולם מסוגיא דשבועות הנ"ל קשה עוד על הרא"ש, דאמרינן שם מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הא קרבן כתיב בי'. הרי מבואר דנזיר שנטמא במזיד והתרו בו, כשלוקה מייתי קרבן, ואיך משכחת לה שיביא קרבן כשלוקה, להרא"ש דהוי מומר להכעיס. והכא אין לאוקומי עוד בשעשה תשובה אם לא שנאמר דהרא"ש חולק על התוס' דחולין וכנ"ל. ולכאורה אפשר לומר, כיון דדרשינן מקרא דוכפר דמביא קרבן על המזיד, ולמזיד דלא אתרו בי' הא לא צריך קרא, דידעינן לי' מקל וחומר משבועות הפקדון, כדאיתא בספרי שהביאו התוס' בשבועות שם, וכי אצטריך קרא להיכא דלקי, כדפרכינן מה לשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, תאמר בנזיר שנטמא שלוקה, הרי דעיקר קרא צריך להיכא דלקי, ואם כן גלי רחמנא הכא דמייתי קרבן גם כשהתרו בו וקבל התראה. אכן לפי המסקנא שם דמפרשינן להפרכא דמה לשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, שאינו נרטר במלקות, תאמר בנזיר שנפטר במלקות, והקרבן אינו אלא למיחל עליו נזירות טהרה, ולפי שאינו בא על חטא אין ללומדו משבועת הפקדון, דפרכא זו שייכא גם על מזיד דלא אתרו בי', הרי אין לנו עוד גזרת הכתוב שיביא קרבן גם היכא דלקי אף דהוי מומר להכעיס, דקרא הרי איכא לאוקומי במזיד ולא אתרו בי' דלא אתי מק"ו להמסקנא. והכא בודאי לא שייך לומר דכיון דנזיר טמא מייתי קרבן אמזיד, אף דהוי מומר לאותו דבר [דגם בלי מלקות הוי מומר לאותו דבר שוב לא איכפת לן גם אי הוי מין, וכמו שכתבנו לעיל כי האי גוונא בשבועת הפקדון. דהכא אין לו מקום כלל. דמומר לאותו דבר הרי לא הוי, אלא אם כן הי' מכורסם וידוע לעשותה והורגל בה כלשון הרמב"ם שהבאו לעיל, ואנו