נאות יעקב קמח

אתי מאתמול, אכתי יש לחוש דלמא הדם הטהור בא עתה מן העליי', והטמא כבר יצא לבית החיצון והעמידוהו כותלי בית הרחם לפנים מן הלול. ואין לומר כיון דאפשרות חששא זו מוטלת בספק, שאם גם הטהור מן המקור בא אין מקום לחוש כלל על הטמא שמא מאתמול יצא. ובספק איתא בירושלמי שלא גזרו משום טומאת מעת לעת, כיון דזה גופא גזרת ספק היא אין ספק לספק (לשון הירושלמי). ומייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס דלא מטמא מעת לעת. והכא נמי כשאפשרות החששא מוטלת בספק יש לנו לומר דאין ספק לספק. זה אינו. חדא דדברי הירושלמי אינן אמורין אלא בספק על עיקר הראיי' אם היא מטמאה כלל, כמו בדם ספק טמא ספק טהור, דהוי דומיא דטומטום ואנדרוגינוס דהספק הוא על הראיי' אם מטמא אבל היכא דהראיי' ודאי טמא, אלא שניתוסף עוד ספק על החששא דלמפרע לא איכפת לן. תדע דהרי בירושלמי אמרו התם בבדקה ומצאה ספק טמא, דאינה ממעטת מטומאת מעת לעת, משום דדילמא טמא הוא, ואמאי לא נימא גם בזה אין ספק לספק, דדלמא הדם שמצאה טהור הוא והוי כפקידה שממעטת על יד מעת לעת. אלא דדוקא בספק שבעיקר הטומאה אמרו כן, אבל כשניתוסף ספק בהחששא לית לן בה דכוליה ספק אחד. ותו דעיקר דינו של הירושלמי לא נזכר ברמב"ם, ועיין במראה הפנים שכתב דהש"ס דידן פליג על הירושלמי [ועיין במשנה למלך פרק ג' מהלכות מטמאי משכב ומישב הלכה ד'. איברא דעיקר ראיית מראה הפנים דהש"ס דידן פליג על הירושלמי מהא דכתמים מטמאין למפרע עד שעת הכבוס אף על גב דעיקר טומאתן אינה אלא ספק מגופה. אינה מובנת לי כלל, דבכתמים הרי אין שום מעלה לשעת המציאה על הזמן דלמפרע, דמי יודע מתי בא על חלוקה, וכיון דגזרו על הכתמים מספק הרי הספק אחד עד שעת הכבוס, דדלמא מגופה חזאי ומי יודע מתי. אבל בספק בעיקר הראיי' דגבי מעת לעת, הרי שני ספקות הן, כל אחד ספק בפני עצמו. ואולי נוכל להעמיס סברא זו במחלוקת דרבי ור' שמעון בן אלעזר בברייתא (דף נ"ג ע"ב) דר' שמעון בן אלעזר אמר לא יהא כחמה חמורה מראייתה, ואין הכתמים מטמאין עד שעת כבוס. ומאי ענין כתם לראיי', דבראיי' הרי יש לנו זמן מסויים שטומאתה ודאי לפנינו ובכתמים הרי כך לנו שעת המציאה ככל הזמן שעד שעת הכיבוס. וזהו באמת טעמו של רבי ואנן פסקינן כוותי'. ומשום הכי ראיית מראה הפנים קלושה היא. אולם העיקר מה שהרמב"ם לא הביא לדין זה דבספק לא גזרו משום טומאת מעת לעת, ומסתמא יש לו מקור דלית לן כהירושלמי.] ואם כן גם בגוונא דידן, לולא מה שהדם הטהור הוי וסת הגוף, הי' מטמא מעת לעת משום ספק דשמא הדם הטהור בא מן העליי', והטמא כבר הקדים לצאת וכנ"ל. כן הי' אפשר לומר. אכן עיקר הסברא שכתבנו, דהדם הטהור כיון שאין ממנו נפקא מינה לטומאה, אין לנו להסתפק עליו שמא מאתמול יצא. לא ברירא לי. דאף שממנו בעצמו אין נפקא מינה לטומאה, מכל מקום כיון דממנו תוצאות להטומאה של הדם הטמא, יש לנו לחוש דשניהם גם הטמא גם הטהור קדמו מאתמול לבית החיצון. ד) ונראה לי ביישוב עיקר ההערה. דלכאורה הרי קשה גם בוסת הימים גרידא, דדי' שעתה משום דאורח בזמנו בא. מנלן שזמנו של האורח הוי ביום שרגיל לצאת לחוץ, ליחוש שמא עיקר קביעתו היתה להקדים לבוא תמיד לבית החיצון יום אחד קודם שיצא לחוץ, ובכל השלש פעמים שעל ידן הוקבע הוסת, הי' דרכו להתעכב יום אחד בכותלי בית הרחם. ומצאתי בנודע ביהודא ובישועות יעקב שעמדו בזה. ויעויין בהגהות הגאון הרד"ל ריש מס' נדה. ודבריהם דחוקים. ולדעתי קושיא זו מיושבת בפשיטות ומתרי טעמי. חדא, דזה נראה ברור דברואה דם בהרגשת פתיחת המקור בשעת ראייתה, אין מקום בזה לגזרת מעת לעת דהרי דם זה שהרגישה עתה ביציאתו מן המקור, ודאי שלא *) ובהאי ענינא צריכא לי עיונא, במה דאמרינן שם עוד בברייתא ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר' שמעין בן אלעזר אומר יומו. ואינה מטמאה למפרע דאמרינן כתם זה מדם שבתוך מעת לעת אי בתוך יומו קאתי. וקשה לי מהא דאמרינן (בדף ס' ע"ב) אמתניתין דשלש נשים שהיו ישנות במטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות ובגמרא אמר רב יהודא אמר רב והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת ופרש"י הלכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות. הא כשבדקה לאחר מכאן אינה מצלת עוד על חברותי'. ואמאי הרי כל שראתה אחת מהן בתוך מעת לעת של מציאת הכתם, הי' לנו לתלות את הכתם הנמצא בראיי' זו, כמו התם דתולין כתמה בראייתה, וממילא תציל על חברותיה. והדבר קל וחומר, דאי מהני התם ראיי' שבתוך מעת לעת לתלות בה ודאי כתם שלה שלא תטמא למפרע, כל שכן הכא שהוא רק ספק כתם על כל אחת ואחת, דודאי יש לנו לתלות את הכתם הנמצא ולא ידעינן של מי הוא, בהראיי' שאחר כך בתוך מעת לעת, או ביומו כר' אלעזר בר' שמעין, ולומר האי כתם מדם נדות זה הוא, והשתים טהורות. דכשם שמצלת על עצמה מטעם זה, שלא יטמא כתמה למפרע, הכי נמי תציל על חברותי'. ואולם קשה לי עוד בהא דאמרינן והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת, ומוקמינן לה כבר פדא דהוי ודאי טמאה בשעת מציאת הכתם. וקשה לי טובא דאפילו לר' אושעיא דאינה אלא טמאה מספק גם בתוך שיעור וסת, ואפילו לאחר שיעור וסת כל שהוא בתוך שיעור דכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, דבעלה באשם תלוי וטהרותיה תלויות אפילו לבר פדא, שאין לנו הוכחה שכתם זה ודאי של זו הוא, שהרי אינו אלא ספק, אבל אכתי הי' לנו להציל על השאר מטעם תולין הקלקלה במקולקל. דהרי זו שבדקה עליה בתוך שיעור זה, על כל פנים נעשית טמאה מספק בשעת מציאת הכתם. (ובדף ס' ע״א) איתמר אמר ר' יוסי בר' חנינא טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור לדברי הכל, הרי דלענין תולין הקלקלה במקולקל, סגי לן אפילו במקולקל מספק, ואם כן הי' לנו לתלות הכא את הכתם הנמצא, בזו שבדקה עצמה בתוך השיעור שכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ומצאה טמאה, שהיתה טמאה מספק בשעת מביאת הכתם, וכדאמרינן החם תילה בשומרת יום כו' מטעם תולין הקלקלה במקולקל. איברא דבזה יתיישבו לנו דברי הרא"ש שהקשה על עיקר הדין דוהוא שבדקה עצמה בשיעור וסת, מנא לן זמן ביאת הכתם דנדע שיעור וסתו לבדיקה, והרי יש לומר דזמן רב נפיל קידם לבדיקה זו, ומאחריתא הוא. ולכאורה יש להקשות דנהי דלא ידעינן זמן נפילת הכתם, אבל על כל פנים זו שבדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאתו,הרי היתה טמאה ודאית בשעת מציאת הכתם, ואם כן השאר טהורות מטעמא דתולין הקלקלה במקולקל, ולא גרע מהא דתולה בשומרת יום כו'. וב"ה מצאתי בחוות דעת שהקשה כן על הרא"ש [ומה שהעיר עוד שם החוו"ד מטומאת מעת לעת, דבריו נפלאים. דאי מטעם זה ולמה לנו הבדיקה שבשיעור וסת אלא דהא אי אפשר לאומרו, דהרי טומאת מעת לעת אינה אלא לקדשים, ואיך תולין בה טומאה כזו שהיא גם לחולין ותו דאפילו בטמאה גמורה כל שאתה מקלקלה יותר אין תולין בה לרבי (בדף ס' ע"א), והכי נמי הרי אתה מקלקלה לחולין.] ולפי הנ"ל אתי שפיר, דאי מטעם תולין הקלקלה במקולקל אתינן עלה, למה לנו הבדיקה בשיעור וסת דהוי ודאי טמאה, והרי לזה סגי גם בספק טמא דתולין בתלוי. ואם כן הי' לנו לטהר את השאר גם בבדקה בשיעור דכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, אלא ודאי דלא אתינן הכא מהאי טעמא. אלא דהא גופא קשה וכנ"ל.