נאות יעקב קמז

יצא הדם הטהור. ואם כן דל מהכא דין וסתות הגוף. ומדאתו עלה מכח סימני הגוף, מסתמא איירי באופן כזה שיש מציאות שקדם הטמא מאתמול לבית החיצון, אלא דדי' שעתה מכח סימן הגוף של הדם הטהור. ואם כן קשה מאי אולמי' דהדם הטהור להיות לסימן הגוף, אחרי דיש להסתפק שמא הוא עצמו מאתמול קדם. ב) ולכאורה הי' נראה לומר, דעל הדם הטהור אין להסתפק כלל שמא בא מאתמול לבית החיצון. דהרי כל חששא זו אינה אלא לקדשים ולתרומה, ואם כן הדם בעצמותו כשאין הדבר נוגע לשום טומאה, אין להסתפק עליו כלל שקודם לבוא מאתמול, דאם כשנוגע לטומאתן של חולין אין אנו חוששין לזה הספק, כל שכן הדם בעצמו כשאינו נוגע לשום טומאה, שיש לנו להחזיקו ודאי שרק עתה בא. ואם כן הדם הטהור שאין יציאתו לבית החיצון נוגעת לנו לשום טומאה, הרי אין שום מקום להסתפק עליו שמא מאתמול בא. וממילא הוי סימן הגוף להדם הטמא. וכי תימא התינח למאן דאמר מקור מקומו טהור, אבל למאן דאמר מקור מקומו טמא, הרי גם יציאת דם זה לבית החיצון נוגע לטומאת האשה לטמאה טומאת ערב. גם זה ניחא. דכיון שהוא טומאת מגע, הרי כל זמן שהוא בבית החיצון אין האשה מיטמאה כלל, דהוי מגע בית הסתרים. אלא דאכתי קשה דבכלל בית החיצון הרי הוי גם אותו מקום שהתינוקת יושבת ונראית כדאיתא (בדף מ"א ע"ב) (דלא איפלגו התם אלא אי מטמא גם עד בין השינים] ואמרינן שם דאותו מקום הוי גלוי אצל שרץ, ואין זה בית הסתרים כלל, ואם כן למאן דאמר מקיר מקומו טמא משעה שבא הדם לאותו מקום נטמאה האשה, ויש להסתפק שמא העמידוהו שם כותלי בית הרחם. [ואין לומר דבאותו מקים אין כותלי בית הרחם מעמידין עוד, דהרי לריש לקיש שם דרק אותו מקום הוי בית החיצון לענין טומאת ראיי', הרי כל החששא של העמדת כותלי בית הרחם שבטומאת מעת לעת, הוא רק על אותו מקום, ובמציאות כזאת הרי לא נחלקו.] ונפקא מינה לטומאת מגעה גם מדם טהור. ותו דלפי מה דאמר רבא (בדף מ"ב) דאותו מקום בית הסתרים הוא ומטמא טומאת משא, הרי נפקא מינה מיציאת הדם הטהור גם מבין השינים לענין טומאת משא. דלמאן דאמר מקור מקומו טמא, מטמא הדם הטהור גם טומאת משא כדם הנדה, כמפורש בדברי הרמב"ם פרק א' מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכה ט' בדם היוצא דרך דופן דאותו דם הוי אב מאבות הטומאה כדם הנדה והלידה והזיבה. וכן כתבו התוס' בנדה (דף ע"א ע"א) ד"ה מקור שמטמא במגע ובמשא, ואם כן נוגע לנו יציאתו לבית החיצון לטומאת משא מיהת. ויש מקום להסתפק עליו. [ומכל שכן למה שחידש הנודע ביהודא במהדורא תנינא סימן צ"ז דטומאת האשה מן הדם למאן דאמר מקור מקומו טמא הוי תיכף כשנפרש מן המקור ובעודנו מחובר מעט אליו, דלאחר מכאן אין עוד טומאה על הדם. ומה שציין שם הנודע ביהודא לדברי התוס' בנדה (דף ט"ז ע"א) תמוה, דהתוס' שם לא הזכירו דבר מטומאת האשה אלא מטומאת הדם עצמו שנטמא בבית הסתרים. ויעויין ברש"ש שם על דברי התוס'] ואם כן תשאר הקושיא איך הוי הדם הטהור סימן הגוף להטמא וכנ"ל. אולם מלבד דיש לומר דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור, [ויהי' גם בזה תירוץ לדברי הרמב"ם שלא הביא סימן הגוף דשופעת שהבאנום בסימן הקודם] יש לומר עוד דכל החששא דשמא מאתמול יצא לא שייך על הדם הטהור, למאן דאמר מקור מקומו טמא, לענין טומאת מגע ומשא. דהרי לדידן דמטמא רק מעת לעת, עיקר חששא זו היא משום קנסא שלא בדקה עצמה, והרי תקנת הבדיקה לא הוי אלא בנוגע להדם הטמא, אבל בדם טהור הרי לא תיקנו שתבדוק עצמה שמא טמאה היא מחמתו טומאת מגע ומשא, ואין לנו בו אותו הקנס ואותה החששא, ומשום הכי הוי סימן הגוף להטמא. ג) ולכאורה יש להעיר. דלפי זה דהדם הטהור מוחזק לן ודאי שבא עתה מן המקור, והוא הרי הקדים לבוא לפני הטמא, אם כן הרי ממילא ודאי דגם הטמא לא הקדים לצאת מאתמול מן המקור, דאם לא כן הי' הטמא מקדים לצאת לחוץ לפני הטהור, שרק עתה יצא מן המקור. ואם כן גם בלי דין וסת הגוף שיש להדם הטהור, די' שעתה מצד המציאות עצמה, ולמה לי' למיתי עלה מדין וסתות. והניחא לדעת החינוך שהדם הטהור אינו בא מן המקור אלא מן העליי', אתי שפיר דאין לנו הוכחה מהדם הטהור על הדם הטמא, אחרי שזה בא מן העליי' וזה בא מן המקור. ואם כן יכול להיות שהדם הטמא נתעכב מאתמול בבית החיצון לפנים מן הלול, והדם הטהור יצא עתה מן העליי' לחוץ, ואחריו יצא הטמא מן הפרוזדור, ולכן אתי עלה מדין וסת הגוף. אבל לדעת כל הראשונים שגם הדם הטהור מן המקור הוא, הרי תקשה כנ"ל דכל הוסת הזה למה הוא. וודאי דוחק לומר דלולא דין וסת הגוף, הי' לנו לחוש שמא הדם הטמא נתעכב כולו מאתמול בחורין ובסדקין, עד שלא נשאר ממנו כלל בבית החיצון בדרך יציאת הדם, ולכן הקדים הטהור לצאת בלי תערובת טפת דם כחרדל מן הטמא. אולם גם לשאר הראשונים אפשר ליישב. דנהי דלדידהו גם הדם הטהור מן המקור הוא בא, אבל הדם הטהור הא לא עדיף מיהת מן הטמא, והרי גם בדם טמא יש לחוש שמא מן העליי' הוא, אלא דאמרינן דחזקתו מן המקור, לפי שרוב דמים מן המקור הן באין. אולם בדם טהור נראה דליתא לרוב זה. דבהא דאי אפשר לפתיחת הקבר בלי דם, הקשו הראשונים דדילמא דם טהור הוי, וכתב הראב"ד ז"ל דרוב דמים שבמקור טמאים הן. ואולם זהו דוקא בדמים שבמקור אבל בדמים שבעליי' לא אמרינן דרובם טמאים הן כמו שכתבו האחרונים ז"ל. ואם כן פשוט דעל דם טהור לא נוכל לומר שחזקתו מן המקור לפי שרוב דמים מן המקור, דהרי רוב דמים שבמקור טמאין הן, וסוף סוף הוא נגד הרוב, ושוב נוכל לומר שהוא מן המיעוט דמעליי' קאתו, ובעליי' אין רוב דמים טמאין. דומה למה שאמרו בכתובות (דף ט"ז) בהא דרוב נשים בתולות נשאות ורוב הנשאת בתולה יש לה קול. ומצאתי בשב יעקב סימן מ"א שכתב על לובן והדם הנגרר אחריו דאיכא למימר דמן העליי' הן. ויעויין בסדרי טהרה סימן קפ"ח. ולא נתן טעם לדבר, ולדעתי הדבר מובן כמו שכתבתי. ועיין בתבואות שור סימן כ"ט שכתב סברא כזו לענין מים בראש, ובחוות דעת השיגו. ועיין בתשו' בית אפרים ובתשו' בית יצחק ליו"ד חלק שני. ולכאורה יש להעיר מדברי התוס' בנדה (דף י"ז ע"ב) ד"ה ודם שכתבו דבעליי' ליכא אלא מין דם אחד וכפי הנראה מדבריהם הוא של טמא. ולדבריהם הרי ליכא לספוקי כלל על דם טהור שמא מן העליי' הוא. וקשה גם להשב יעקב. אולם בפשיטות יש לומר דהתוס' כוונתם רק על ארבעה מיני דמים הטמאים, שרק מין אחד מהן נמצא בעליי', דקאו התם על דמי' דקרא דמשמע דמים הרבה, שהוא רק במקור אבל בעליי' לא נמצא אלא מין דם אחד, והיינו מאותם הטמאים. אבל מהדמים הטהורים לא איירו התם ושפיר נוכל לומר דמיניי' איכא טובא בעליי', וכהשב יעקב. על כל פנים כיון דגם להראשונים החולקים על החינוך יש להסתפק על דם טהור דלמא מעליי' קאתי, הרי מיושב מה דצריך בשופעת דם טמא מתוך דם טהור לסימן הגוף, דאי לאו הכי אף על גב דהדם הטהור מוחזק לן דבודאי לא