נאות יעקב קמו

הני מילי לטהרות אבל לבעלה לא הרי דלטהרות יש לאסור עוד טפי מלבעלה. ועיין בתורת כהנים פרק זבים פרק ט' ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבוא לידי ספק. ובגמרא (בדף כ"ט ע"ב ובדף פ"ז ע"ב) דמייתי לה לדר' שמעון פרש"י, בשני המקומות, להא דאסור לעשות כן על תשמיש ובתורת כהנים מבואר האיסור גם לטהרות] לפי זה יהי' נפקא מינה מסימני הגוף לענין פרישה זו. דכבר כתבנו בסימן הקודם דהא דוסת המורכב דינו כוסת הימים לחודי', לענין פרישת עונה סמוך לוסתה גם כשלא בא הסימן, שאין זה מטעם דחיישינן שמא יבוא הדם בלי הסימן, אלא משום דקביעות היום מהני לסימן הגוף כמו להדם עצמו, ומשום הכי אסור לשמש גם קודם שבא הסימן דחיישינן שמא בתוך התשמיש יבוא גם הסימן גם הדם. וכן מצאתי שכתב הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד. ואף ברגילה לראות זמן רב אחר הסימן שיהי' שהות לפרוש, חיישינן שמא מתוך חימוד תשמיש תקרב ראייתה, או דהפרישה גופה תהי' באיסור כל שכבר בא הסימן יעו"ש. ולפי זה לא שייך זה אלא לענין הפרישה מתשמיש, אבל לאיסור הפרישה מטהרות לא שייך זה כלל. דהרי מתי שיבוא סימן הגוף בידה לפרוש מטהרותיה. ולא תהא צריכה פרישה מטהרות גם קודם שבא הסימן, אלא כגון שהסימן והראיי' באים שניהם כאחד ממש, באופן דכשיבוא הסימן לא יהא עוד בידה לפרוש מטהרותיה בטהרה. ואם כן נפקא מינה מסימני הגוף לענין פרישת עונה סמוך לוסת מטהרות, דכשיש לה גם סימן הגוף ביום קביעות וסתה, אינה צריכה לפרוש מטהרות כל זמן שלא בא הסימן. ולפי זה הרי אכתי קשה מה שלא הביא הרמב"ם לסימן הגוף דשופעת, שהרי הדבר נוגע לפרישת העונה מטהרות. אכן גם זה מיושב בסגנוננו הנ"ל. דהרי גם קולא זו שיש בסימני הגוף, שאין צריך לפרוש מטהרות כל זמן שלא בא הסימן, אין לה מקום בסימן הגוף דשופעת אלא למאן דאמר מקור מקומו טהור. דכיון דהא דאין צריך פרישה הוא משום דכשיבוא הסימן תפרוש מטהרותי', אם כן למאן דאמר מקור מקומו טמא, לא שייך זה בסימן הגוף דשופעת, דהרי תיכף כשיבוא הסימן יטמאו הטהרות מחמת הסימן עצמו, שהיא נעשית ראשון לטומאה ומטמאה אוכלין ומשקין והכא אין לומר דאכתי נפקא מינה לענין שתהא מותרת לעסוק בכלים של קודש, שאינן מיטמאין על ידי ראשון לטומאה. דהרי כל איסור הפרישה שהוא משום משמרת תרומותי, לא שייך אלא באוכלין ומשקין. באופן דלהרמב"ם דמקור מקומו טמא אין שום נפקא מינה בוסת הגוף דשופעת גם לענין זה. ח) ועוד דעיקר דין הפרישה סמוך לוסתה גם מטהרות לא נזכר ברמב"ם כלל. ואולם זוהי קושיא בפני עצמה מה שלא הביא הרמב"ם לדין זה דגמרא מפורשת היא (בדף ס"ג) כמו שהבאנו לעיל. ומצאתי בערוך לנר שעמד בזה, גם בספר משנה אחרונה שעל גליון המשניות שנדפסו מחדש העיר כן. ותירוצם לפרש דברי הגמ' באופן אחר הוא דחוק כאשר יראה כל מעיין בדבריהם. ויעויין בחוות דעת סימן קפ"ד ס"ק ט' שמפרש לפשטות דברי הגמ' לענין פרישה לכתחלה. ונראה לי ביישוב קושיא זו. דהנה הרמב"ם פסק כמאן דאמר וסתות דרבנן. והקול עוד כדעת האלפסי, דגם בעבר עלי' שעת וסתה והיא ישנה מותר לבוא עלי' בלי בדיקה ותביעה. כמבואר בדבריו בפרק ד' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט'. יהר"ן בפרק ב' דשבועות ביאר בדעתם, דכל דין הוסת למאן דאמר וסתות דרבנן, לשיטתם הוא רק דין המחייב בבדיקה בשעת הוסת לא יותר. ומשום הכי כשעבר הוסת ולא בדקה, עברה על תקנת חכמים של בדיקה זו, אבל אין בזה שום חשש לבוא עלי' גם כשהיא ישנה עיי"ש באריכות. ולפי זה הרי מוכרח דלמאן דאמר וסתות דרבנן, כל איסור הפרישה של עונת הוסת, הוא רק כמו שכתבו הראשונים, דמשום חימוד תשמיש חיישינן שמא תראה בשעת עונת הוסת. וכיון שכן אין מקום להצריך פרישה מטהרות, דכל שאין חמוד תשמיש אין חשש ראיי' כלל. ועיין בחתם סופר סימן ק"ע שכתב להתיר מטעם זה חיבוק ונשוק בעונה הסמוכה לוסתה.] ולפי שיטה זו, סוגית הגמ' דאצרכה פרישה לטהרות מיתוקמא כמאן דאמר וסתות דאורייתא. ויתפרש הא דאמרינן אי אשמעינן בהא הוי אמינא הני מילי לטהרות, היינו דהוי אמינא דרבא סבירא לי' וסתות דאורייתא. ואם כן לדידן דוסתות דרבנן, ולשיטת הרמב"ם דאין בזה אלא דין בדיקה, והפרישה מהוסת הוא רק משום חשש חימוד תשמיש, הרי אין מקום לפרישה מטהרות. אולם יש לפקפק בזה דהרי רבא פסק כן בדר' יהודא ולפי הכלל דחכמים דר' מאיר היינו ר' יהודא, הרי נראה דר' יהודא סבירא לי' וסתות דרבנן, (דבדף ט"ז) מוקמינן לפלוגתיי' דר"מ וחכמים בהכי, ור' מאיר סבירא לי' וסתות דאורייתא. ויש ליישב דהוי אמינא דרבא פסק כר' יהודא ולא כטעמי', דלר' יהודא עצמו דוסתות דרבנן אין האיסור אלא לבעלה לחוד, ולרבא דוסתות דאורייתא הוא רק לטהרות, ומשום דטהרות חמירי טפי. ואם כי זה דחוק קצת אבל להרמב"ם ולהרי"ף הוא מוכרח. סימן כו בשיטת הראשונים דסימני הגוף הוו וסת בפני עצמן אף שאינן באין ליום ידוע. א) בסימן הקודם הבאנו דעת הרמב"ם דמקרי הגוף לא הוו וסת בפני עצמן כשאינן ליום ידוע, ודעת הראשונים דסימני הגוף קבעי להו וסת גם כשאינן ליום קבוע. ולכאורה קשה לי לדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם, מעיקר סימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, דלדידהו אף שאינו בא ליום קבוע די' שעתה. דבשלמא שארי סימני הגוף הבאין עם הראיי', שעל הסימנין עצמן אין להסתפק אם קדמו לבוא, יש לקבוע על ידן גם את הראיי' שלא לחוש שמא קדמה מאתמול. דהראיי' הרי הוקבעה לבוא עם הסימן, והסימן ודאי עתה בא. אבל בסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, הרי כשם שאנו חוששין על הדם הטמא שמא קדם מאתמול לבית החיצון, הכי נמי יש לחוש על הטהור, באופן דאנו חוששין גם על הסימן שמא קדם מאתמול, ומאי אולמי' דסימן כי האי לקבוע על ידו את הראיי' להיות די' שעתה. ואין לומר דמיתוקמא כשהי' הדם הטהור מרובה במדה כזו, עד שלא הניח מקום בבית החיצון להדם הטמא, ואם העמידו כותלי בית הרחם מאתמול את הדם הטהור, לא הי' עוד מקום להעמיד גם את הדם הטמא, ועל כרחין דעכשיו הוא שיצא הטמא לאחר שהטהור הניח לו מקום. דאם כה נאמר מאי האי דאתי עלה להיות די' שעתה מכח דין הוסת של סימני הגוף, ובעי שלש פעמים לקביעותה ככל קביעות הוסתות. והרי הכא גם בפעם הראשון צריך להיות די' שעתה, כיון דהדבר מצד עצמו אי אפשר הוא שיעמידו כותלי בית הרחם את הדם הטמא מאתמול, כל זמן שלא