נאות יעקב קמה

טמא לאחר הדם הטהור, אינה מטמאה עוד למפרע אלא עד שעת בדיקה זו. אולם נפקא מינה זו הרי אינה אלא למאן דאמר וסתות דאורייתא, דלמאן דאמר וסתות דרבנן, הרי כל שבדקה עצמה ומצאה טהורה, אינה מטמאה, ולא אמרינן דדם חזאי ונפל. ואם כן כשמצאה דם טהור, אפילו אם אין זה סימן הגוף, והוי דינה כבעלת וסת הימים לחודי', אכתי אין לחוש לטומאה כל שבדקה ומצאה טהורה. ואם בדקה בתוך יום וסתה ומצאה דם טהור, ואחר כך בדקה ומצאה טמאה, הרי גם אי לא הוי הדם הטהור סימן הגוף, אין לטמאה למפרע אלא עד שעת בדיקתה למאן דאמר וסתות דרבנן. ומתניתין דנקטה סימן הגוף דשופעת אתיא כמאן דאמר וסתות דאורייתא, ולפי הכלל דסתם משנה ר' מאיר ולר' מאיר וסתות דאורייתא כדמוכחא מתניתין דסוף פרק בנות כותים וכדאמרינן (בדף ט"ז). ולפי זה אתי שפיר הא דלא הביא הרמב"ם לוסת דשופעת דלדידי' דוסתות דרבנן כמבואר בדבריו בפרק ח' מה' איסורי ביאה ובפרק ג' מה' מטמאי מו"מ. אין שום נפקא מינה במה שנחשב הדם הטהור לסימן הגוף, דבלאו הכי אין לטמאה למפרע אלא עד שעת בדיקתה שמצאה טהור. ג) אכן באמת אין זה מן היישוב דגם למאן דאמר וסתות דרבנן הוי נפקא מינה מסימן הגוף דשופעת לענין לטמאה למפרע כשבדקה אחר כך ומצאה טמאה. דהראב"ד בדיני ספירה ובדיקה כתב דבדיקת הוסתות לא סגי בבדיקת קינוח, אלא בבדיקת בית החיצון, ויש להעיר על זה מהא דאמרינן (בדף ט"ז) כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת ולהנ"ל דבדיקת הוסתות בעי בדיקה גמורה, ולא סגי ליה בבדיקת קינוח, הרי לא משכחת לה לבדיקה זו בשיעור וסת, כדאמרינן הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה ומצאתי בספר מי נדה שהעיר בזה ותירץ דלבדיקת הוסתות סגי בקנוח ואשתמיטו לי' דברי הראב"ד הנ"ל. ועיין בסדרי טהרה בסימן קפ"ד שכתב דבעינן גם בדיקת חורין וסדקין לבדיקת הוסתות. וצ"ע.] ואם כן נפקא מינה בנידון דידן גם למאן דאמר וסתות דרבנן כשבדקה עצמה ביום וסתה בבדיקת קינוח ומצאה דם טהור, ואחר כך בדקה ומצאה טמאה, דאי לאו דהדם הטהור הוי סימן הגוף, היתה מטמא למפרע מתחלת יום וסתה, גם מלפני שעת בדיקתה, דבדיקתה שבקינוח הרי לא מהני מידי לטומאת הוסתות, ואף שנמצא דם טהור יש לחוש שמא הי' שם גם דם טמא בבית החיצון. אבל מכיון שנידון הדם הטהור כסימן הגוף שקבעה לה לראות דם טמא אחר גמר יציאתו של הדם הטהור, הרי כל שמצאה בבדיקתה דם טהור, אין לחוש שראתה מקודם דם טמא, דלעולם אינה מקדמת לראות את הטמא לפני גמר יציאת הטהור. באופן דגם להרמב"ם דוסתות דרבנן הי' לו להביא סימן הגוף דשופעת. ה) אכן יש מקום ליישב עוד. דהנה בהא דבדקה אחר שעת וסתה ומצאה טמאה, בשעה שיש לה סימן הגוף, דמטמאה למפרע עד שעת הסימן. למאן דאמר וסתות דרבנן אין הסימן בא להקל אלא להחמיר. דכיון דוסתות דרבנן כל שאין לה אלא וסת הימים, ולדידן דאין וסת לשעות, הרי כשבדקה אחר שעת וסתה ומצאה טמאה, אין לטמאה למפרע מתחלת יום וסתה, דכיון דהוא דרבנן איך נטמאה מספק מתחלת היום, ודלמא בסוף היום חזאי ונראה פשוט דלמאן דאמר וסתות דרבנן כל כי האי גוונא מטמאינן לה מסוף היום. אולם זהו רק בוסת הימים לחודי', אבל כשהי' לה גם וסת הגוף, והיא למודה לראות בתחלתו או בסופו, הרי מטמאה למפרע עד שעת מקרה הגוף כפי שלמודה לראות. ואם כן לדידי' סימן הגוף להחמיר הוא בא, דלולא הסימן לא היתה מטמאה למפרע אלא עד סוף היום, וכשיש לה סימן הגוף מטמאה עד שעת אותו הסימן. והכי נמי בסימן הגוף דשופעת כשבדקה בשעת וסתה בקינוח [כיון דקיימינן למאן דאמר וסתות דרבנן] ומצאה דם טהור ואחר שעת וסתה בדקה ומצאה טמאה, לולא שהי' הדם הטהור סימן הגוף לא היתה מטמאה למפרע אלא עד סוף יום וסתה, אבל כיון שרגילה לראות דם טמא אחר הטהור [כשיצא במדה ידועה] מטמאה למפרע עד שעת ראייתה את הדם הטהור. ולפי זה נראה לי לומר מלתא חדתא, דלמאן דאמר מקור מקומו טמא, לא תטמא בסימן הגוף דשופעת למפרע אלא עד סוף יום וסתה ולא עד שעת הסימן, כמו שהוא הדין בכל סימן הגוף. דהרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב סוף פרק ג' כתב דטומאת הוסתות למפרע דין אחד לה כטומאת מעת לעת שאין מטמאה אלא קדשים וטומאתן ספק, וכן כתב בפרק ח' מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ג דכשבדקה ומצאה טמאה דמטמאה למפרע עד שעת וסתה אינה מטמאה את בועלה למפרע וכתב המגיד משנה שלמד כן מדין טומאת מעת לעת שהיא גם כן מדבריהם. הרי דהרמב"ם משוה דין טומאת הוסתות לדין טומאת מעת לעת, ולפי זה יש לומר דלמה שכתב הנודע ביהודא דכל שיש לה טומאה אחרת לקדשים, אף שאינה חמורה כטומאת הנדה שבגזרת מעת לעת, לא גזרו עוד טומאת מעת לעת, כמו שהבאנו דבריו לעיל. אף אנו נאמר כן בטומאת הוסתות למפרע, שדין טומאת מעת לעת עלי', שכל שבאותו הזמן טמאה לקדשים מחמת טומאה אחרת לא מטמאה עוד למפרע משום טומאת הוסתות, כמו בטומאת מעת לעת לפי שהשוה הרמב"ם את דינם. ואם כן בסימן הגוף דשופעת כשבדקה אחר זמן וסתה ומצאה טמאה, לא תטמא למפרע למאן דאמר מקור מקומו טמא אלא עד סוף יום וסתה, ולא עד שעת ראייתה את הדם הטהור. דלדידי' הרי משעה שראתה את הדם הטהור כבר טמאה היא טומאת ערב ומטמאה את הקדשים כדין ראשון לטומאה, ואף שאין טומאתה כטומאת הנדה, מכל מקום לא גזרו עוד בה משום טומאת הוסתות כמו שלא גזרו בכי האי גוונא משום טומאת מעת לעת. ומשום הכי אינה מטמאה למפרע אלא עד סוף יום וסתה שאז יצאה מטומאת הדם הטהור שאינה אלא טומאת ערב, ומטמאה משום טומאת הוסתות. ואין שום נפקא מינה לדידי' מסימן הגוף דשופעת לענין זה. ואם כן הרמב"ם דאית לי' וסתות דרבנן וגם דמקור מקומו טמא אתי שפיר מה שלא הביא סימן הגוף דשופעת דלדידי' אין שום נפקא מינה מוסת זה. ומתניתין דנקטה שופעת, תתוקם כמאן דאמר וסתות דאורייתא, ונפקא מינה גם מסימן זה להקל כבכל סימני הגוף, דלולא הסימן היתה טמאה כל יום וסתה מספק, דהוי ספק דאורייתא, או דאתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור, ונפקא מינה מכל סימני הגוף להחמיר והכי נמי מוסת דשופעת וכנ"ל. אבל להרמב"ם דוסתות דרבנן ומקור מקומו טמא אין שום צורך לסימן הגוף דשופעת. ו) ויש לומר עוד במה שהודיעה המשנה מכל אלו סימני הגוף להרמב"ם דאיירי כשבאים בימים הקבועים לראייתה, דהנפקא מינה הוא לענין פרישת הוסת לטהרות דהנה להראשונים דוסת הגוף הוי וסת לעצמו גם כשאינו ליום ידוע, הרי לא שייך בוסת זה פרישת עונה הסמוכה לוסת, דלא ידעינן אימתי הוא בא. וכשהוא בא ליום ידוע הרי כתבו הראשונים דצריך לפרוש מכל עונת הוכת אף כשלא בא הסימן, כמו בוסת הימים גרידא. והבאתי דבריהם בהסימן הקודם. ואם כן לכאורה אין מסימני הגוף שום נפקא מינה לדין פרישת הוסת. לא להקל ולא להחמיר אכן לפי המבואר בגמ' (בדף ס"ג) דדין פרישה סמוך לוסת הוי גם לטהרות כדאמרינן אי מההיא הוי אמינא