נאות יעקב קמד

מינה גם בוסת זה לענין הטהרות שבתוך הוסת. דאי משים דבלאו הכי טמאה טומאת ערב מחמת הדם הטהור, הרי אין טומאתה אלא טומאת מגע והויא ראשון לטומאה ומטמאה אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים. ואי משום טומאה למפרע מחששא דעקירת דם לבית החיצון, הרי עושה משכבות ומושבות וכל חומר טומאת הנדה עלי' לענין טהרות, כמבואר (בדף ה'). אם כן אכתי אצטריך לאשמועינן גם בוסת זה דאינה מטמאה למפרע משעת יציאת הדם הטהור, שאין עליה באותה שעה חומר טומאת מעת לעת לטמא משכבות ומושבות, ואינה מטמאה אלא אוכלין ומשקין. אולם גם בזה יש למצוא נוח למה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה ריש מס' נדה דהא דהאשה שיש לה וסת די' שעתה היא רק לענין מגעה בטהרות אבל משכבות ומושבות מטמא גם כשיש לה וסת, ואם כי אין אתנו יודע טעמו בזה אבל כן דבריו מפורשין. ולפי זה שוב אין לנו שום נפקא מינה בסימן הגוף דשופעת, למאן דאמר מקור מקומו טמא, דהמשכבות ומושבות טמאין מחמת טומאת מעת לעת גם כשדי' שעתה, והטהרות שבתוך הוסת טמאות מחמת הדם הטהור. ואתי שפיר השמטת הרמב"ם לוסת זה. אכן דבר קשה הוא לבנות דיק על דברי הרמב"ם האלו בפירוש המשנה דגם אשה שיש לה וסת מטמאה משכבות ומושבות למפרע. דמלבד שאין טעמו מובן, הרי בחיבורו הגדול לא נזכר חילוק זה. דבפרק ט' מהלכות איסורי ביאה כתב הרואה דם בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד. ובפ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב ה"ח כתב אשה שיש לה וסת וראתה דם בשעת וסתה די' שעתה ואינה טמאה למפרע. ואין בדבריו שום זכר מחילוקי שבפירוש המשנה. ואם כן תשאר הקושיא במקומה דגם למאן דאמר מקור מקומו טמא צריך לאשמועינן שבתוך הוסת טהורה היא לענין משכבות ומישבות וטומאת אדם וכלים. אלא שיש עוד מקום יישוב גם בלי דבריו שבפירוש המשנה. דהנודע ביהודא מהדורא קמא סימן מ"ו חידש לן מילתא מעלייתא בטומאת מעת לעת, דכל היכא דאיכא טומאה לקדשים, גם אילולא גזרה זו של מעת לעת, אף שאינה חמורה כטומאת מעת לעת לטמא משכבות ומושבות, לא גזרו בה עוד משום טומאת מעת לעת. דכל עיקר טומאה זו הרי הוא משום סיג לקדשים, ומשום הכי היכא דבלאו הכי טמאה לקדשים, אין צורך עוד לסיג זה. ואם כן בנידון דידן לענין טומאתה למפרע בתוך הוסת של שפע דם הטהור, שהוא מטעם גזרת מעת לעת, כיון דלמאן דאמר מקור מקומו טמא בלאו הכי טמאה באותה שעה לקדשים, דהויא ראשון לטומאה ממגע הדם, אין עוד לגזור על אותה שעה טומאה למפרע כחומר טומאת מעת לעת. וכדברי הנודע ביהודא. ב) ולכאורה יש לנו לתרץ דברי הרמב"ם באופן אחר דעיקר דברי המגיד משנה קשה לפרשם כמו שכתבנו, דעיקר דין וסתות הגוף השנוי במשנה דדי' שעתה, היא רק לאשמועינן שלא תטמא למפרע משעת התחלת סימן הגוף. דהרי באשה שיש לה וסת הימים גרידא, אף שאין לה שעה קבועה ביום וסתה, גם כן די' שעתה ממש, ואינה מטמאה אלא מרגע ראייתה, ולא אמרינן דכיון דאין לה שעה קבועה, וכל היום הוי שעת וסתה תטמא מיהת למפרע כל אותו היום, הא לא אמרינן. דסתמא תנן במתניתין דריש פרקין, דאיירי בוסת הימים, כל אשה שיש לה וסת די' שעתה, והרי גם באין לה קביעות לשעה, אשה שיש לה וסת היא, דאנו אין לנו דין וסתות לשעות. וגם לר' יוסי דסבירא לי' במתניתין (דף ס"ג ע"ב) דגם לשעות שייך וסת, לא שמעינן לי' דבימים גרידא בלי שעות לא הוי וסת ככל דיני וסתות. ותו דגם לר' יוסי לא שמענו אלא וסת לשעות, אבל וסת לרגעים הרי לית לן לכולי עלמא, ואם כן הי' לנו לטמא למפרע, לכל הפחות, כל אותה השעה הקבועה לראייתה, דכולה הוי שעת וסתה, ואנן תנן כיצד די' שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות, הרי דאינה מטמאה אלא מרגע ראייתה ואילך. וכיון דבאין לה שום קביעות ביום וסתה ובשעת וסתה, אינה מטמא למפרע אפילו אותו יום ואפילו אותה שעה, איך תיסק אדעתין דביש לה קביעות לראות בסוף מקרה הגוף תטמא למפרע מחששא דשמא תשנה לראות שלא כקביעותה, ולא יהא מקרה הגוף כולו מתחלתו ועד סופו אפילו כשיש לה קביעות לראות בסופו, אלא כשעת וסתה שאין לה קביעות בהשעה גופה ולפעמים רואה בתחלתה, ואפילו הכי אינה מטמאה אלא מרגע ראייתה ואילך, ואינה מטמאה אפילו באותה שעה למפרע, ולמה במקרה הגוף שקבוע לה לראות בסופו תטמא למפרע מתחלתו. וידעתי שיש עוד לדחוק ולחלק אבל אין זה מתקבל. ולכן נראה יותר דלהרמב"ם מה דאצטריכו לן סימני הגוף כשהן ביום קבוע, הוא לענין טומאת הוסתות, דלמאן דאמר וסתות דאורייתא כשעבר הוסת ולא בדקה טמאה משעת וסתה, ולמאן דאמר וסתות דרבנן טמאה למפרע משעת וסתה כשבדקה אחר כך ומצאה טמאה. ולענין זה נפקא לן מינה טובא מסימני הגוף. דאלו בוסת הימים לחודי', בין למאן דאמר וסתות דאורייתא, בין למאן דאמר וסתות דרבנן, כשבדקה ומצאה טמאה, מטמאה מהתחלת יום וסתה, לדידן דלית לן וסתות לשעות, ולר' יוסי דאית לי' וסתות לשעות, הרי בדאית לה שעה קבועה לראייתה מטמאה למפרע מהתחלת אותה השעה, דלכולי עלמא לית לן וסתות לרגעים, וכמו שכתבנו לעיל. אבל כשיש לה סימן הגוף ועבר יום וסתה ולא בדקה, [ולמאן דאמר וסתות דרבנן כשבדקה אחר כך ומצאה טמאה] אינה טמאה למפרע אלא משעת מקרה הגוף ואילך, כפי למודה לראות אם בתחלתו או בסופו. וכן מפורשין הדברים ברמב"ם פרק ג' מהלכות מטמאי משכב ומישב הלכה ו' דלאחר שכתב דין טומאת הוסתות בהלכה ה' דכשבדקה עצמה לאחר ימים ומצאה דם הרי זו טמאה למפרע. קחשיב ואזיל לסימני הגוף ומסיים היתה למודה לראות בסוף הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות ואינה חוששת אלא משעה שדרכה לראות עד עת שמצאה דם. הרי דאיהו מפרש להא דהיתה למודה לראות בסוף הוסת דתנן במתניתין, לענין זה דכשמצאה אחר כך דם אינה טמאה אלא עד שעת סימן הגוף כפי שלמודה לראות בו. וזהו דאורו לן סימני הגוף. ונכלל גם כן בהא דדי' שעתה. אולם התינח בשארי מקרי הגוף המורגשים בלי בדיקה ומשום הכי יש לעשותם סימן לראיית הדם כשלא בדקה, אבל מקרה הגוף דשופעת דנקטה המשנה, שהוא עצמו ראיית דם, איך נעשה סימן מדם לדם, הרי ערביך ערבא צריך, דאטו הדם הטהור מורגש יותר מהדם הטמא. אכן למאן דאמר וסתות דאורייתא, אכתי נפקא מינה לן גם בוסת זה דשופעת, לענין אם בדקה עצמה ביום וסתה ומצאה דם טהור, דבוסת הימים לחודי' טמאה היא גם בזה, כדאמרינן (בדף ט"ז) דגם בבדקה ומצאה טהורה, טמאה היא למאן דאמר וסתות דאורייתא, ופרש"י דאמרינן דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע, ואם כן הכי נמי במצאה דם טהור יש לנו לומר הכי דדם טמא חזאי כבר ונפל לקרקע, והאי אחרינא הוא, דמאי שנא ממצאה טהורה, ויש לה לטמא מתחלת יום וסתה כדין וסת הימים. אבל כיון דהדם הטהור נעשה סימן הגוף, הרי כשרגילה לראית דם