נאות יעקב קמג

הסימן גם הדם אם כן לא שייך זה אלא בסימן הגוף דהשתא הבא בעונה אחת עם הדם, אבל בסימן הגוף דאתמול הבא תמיד ביום שלפני הראיי', הרי בוסת המורכב כי האי גוונא, שבא הדם ליום ידוע, וביום שלפניו הוקבע לבוא סימן הגוף, כל שעבר היום הקבוע להסימן ולא בא, הרי אין לחוש עוד שמא יבוא הסימן עם הדם, ביום שהוקבע להדם עצמו, דכיון שהוקבע הסימן לבוא ליום ידוע ביום שלפני הראיי', אין לנו לומר שישנה מקביעתו. [ובסימן הגוף דשופעת מדם זיבה לדם נדה או ממראה טהור כבגוונא דידן, עוד מטעם אחר אין מקום להסימן לבוא ביום הראיי', דאז לא יהי' עוד סימן כי אם הראיי' גופה, ועוד דאז לא יהי' עוד מימי זיבה אלא מימי נדה, וגם דאז הוקבע לבוא במראה טמא ואיך נחוש שיבוא אז מראה טהור] ואם באנו לחוש הוא רק שמא יבוא הדם בלי הסימן כמו בוסת הימים לחודי', ולהא לא חיישינן כלל, כמבואר להדיא מדברי הרז"ה. ואם כן בגוונא דידן דהסימן הוי הדם של אתמול, הרי כל שעבר אותו היום ולא ראתה, אין לחוש עוד להדם שיבוא בלי הסימן כלל. ותירוצנו שריר וקיים. ואין להקשות התינח דמותרת ביום שני לראייתה, דאין לחוש שיבוא הסימן ביום אחר דהוי שינוי מקביעתו, אבל אכתי אמאי מותרת בהעונה השני' אף שלא בא הסימן בהעונה הראשונה, ניחוש שמא יבוא באותו יום בהעונה השני', ולא הוי עוד שינוי מקביעתו, כיון דשניהם ביום אחד. דזה אינו משום דגם מעונה לעונה באותו יום הוי שינוי, דכמו דלענין הראיי' עצמה חשוב שינוי מעונה לעונה, ולא חיישינן אלא לאותה עונה, הכי נמי לענין סימן הגוף אין לחוש אלא לאותה עונה שרגיל לבוא בה. ועיין בשו"ע סימן קפ"ט סעיף י"ג. סימן כה יישוב דברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות איסורי ביאה שהשמיט וסת הגוף המפורש במשנה. ושייך לסימן הקודם. כתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות איסורי ביאה הלכה ב'. וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כרסה ושפולי מעי' ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו. וכל אלו הוסתות שמנה הרמב"ם היא משנה שנוי' בנדה (דף ס"ג). אולם במשנה נזכר עוד וסת הגוף דשופעת, ומפרשינן בגמ' דהיינו שופעת דם טמא מתוך דם טהור, והוי הדם הטהור סימן הגוף להדם הטמא. ונזכר וסת זה בדברי הראשונים, הביאו הראב"ד בבעל הנפש והרז"ה בהשגותיו והרשב"א בתורת הבית ובהגהות שערי דורא. והרמב"ם לא הזכירו. וכבר העירונו בזה בסימן הקודם והבאנו שכן הקשה בתשו' פני יהושע חיו"ד סימן א' והסדרי טהרה בסימן קפ"ט ס"ק כ"ה תירץ דהאידנא כל הדמים מחזקינן לטמאים, וזה פלא דגם האידנא אית לן מראה לבן שטהור ודאי. ועוד דמה מקום לתירוץ זה על דברי הרמב"ם שמביא כל הדברים על פי המשנה והגמרא. ואין דבריו מספיקין. א) ומה שנראה לי ביישוב דבר זה. דהנה כל הראשונים דעתם בכל אלו סימני הגוף, דאף אם אינן באין ליום ידוע הוו וסת בפני עצמן, וקראוהו לוסת זה וסת הגוף. אולם הרמב"ם דעתו שאין לנו אלא וסת הימים, וכל סימני הגוף כשאין להם יום ידוע אינן וסת כלל, דלאחר שמנה שם כל אלו הוסתות של מקרי הגוף, סיים ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה. וביאר המגיד משנה דדעת הרמב"ם שאין כאן שני וסתות חלוקים אלא שהמשנה הודיעה שבוסת הקבוע באים מקרים אלו או אחד מהם, ונפקא מינה שיש למודה לראות תיכף כשבא המקרה ההוא ויש לאחר שעה ואינה חוששת אלא לשעה שהיא רגילה לטהרות כדתנן התם (דף ס"ג) היתה למודה לראות בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות עד כאן לשונו. ויש להקשות לדבריו דאכתי מה מוסיף לן סימן הגוף, כיון דאיירי כשבא ליום ידוע, ובכי האי גוונא הרי גם בלי סימן הגוף, כל שיש לה וסת קבוע לימים די' שעתה, כדתנן בריש מכלתין כל אשה שיש לה וסת די' שעתה, ומוקמינן לה בגמ' בוסת הימים לחודי', ואינה מטמאה אלא מרגע ראייתה, וסימן הגוף דבמתניתין דהכא מה הוסיף לן לשיטת הרמב"ם. וההכרח לומר דאשמועינן הכא דדי' שעתה אפילו בשיש לה גם מקרי הגוף בשעת קביעות ראייתה, וסלקא דעתין דבכי האי גוונא מטמאה מיהת מתחלת סימני הרגשתה של מקרה הגוף, דמההוא שעתא חיישינן דלמא אתאי דם לבית החיצון, קא משמע לן דאפילו הכי אינה מטמאה אלא משעת ראייתה לחוץ, וכשרגילה לראות לאחר סימני הגוף, או בסופן, כל הטהרות שבתוך הוסת טהורות. ובמפרשים מצאתי שהקשו להרמב"ם ממה שאמרו בגמ' (בדף ס"ג) אמתניתין דסימני הגוף התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא. שנראה מזה דהוי וסת הגוף גם כשאינו קבוע לימים. ולדעתי יש לומר כמו שכתבתי דהרמב"ם מפרש לדברי הגמ' דהכא בוסתות דגופא, דמתניתין אשמועינן דגם היכא שניתוסף לה סימני הגוף וסלקא דעתין דמההיא שעתא מיהת ניחוש שנעקר הדם ויצא לבית החיצון, קא משמע לן דכל הטהרות שבתוך הוסת טהורות, דגם הכא די' שעתה, ואינה מטמאה אלא משעת ראייתה ממש. ובסימן הגוף דשופעת דם טמא מתוך דם טהור, הא נמי קא משמע לן, דכשרגילה לראות דם טמא אחר דם טהור, כל הטהרות שעשתה בתוך הזמן של שפע הדם הטהור טהורות, ולא חיישינן דמשעה שיצא הדם הטהור לחוץ, כבר נעקר גם הדם הטמא ויצא לבית החיצון, ומאותה שעה תטמא טהרותי', קמ"ל דלא אמרינן הכי. אולם לפי זה יהי' מוכרח דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור, דלמאן דאמר מקור מקומו טמא, הרי גם מראיית דם טהור מיטמאה האשה טומאת ערב כמבואר בנדה (דף מ"א ע"ב), ואם כן גם אי די' שעתה טהרותיה שבתוך הוסת טמאות מחמת הדם הטהור גופי', שנטמאה טומאת ערב. ואם כן למאן דאמר זה אין שום נפקא מינה מוסת זה לפי שיטת הרמב"ם דאיירי כשיש לה יום קבוע, דלענין די' שעתה הרי סגי בוסת הימים לחודי', ולענין הטהרות שבתוך הוסת, בלא"ה טמאות הן משום דמקור מקומו טמא. ועל כרחין דמתניתין אתיא כמאן דאמר מקור מקומו טהור ובאמת סבירא לי' לרבי הכי (בדף ט"ז) וכוותי' סתים במתניתין. ואם כן אתי שפיר מה שהשמיט הרמב"ם לסימן הגוף דשופעת. דהרמב"ם הרי דעתו להלכה כמאן דאמר מקור מקומו טמא, כמבואר בדבריו בפרק א' מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכה ט'. (ומה שנראה שם להיפוך מדבריו בדם ירוק כבר תירץ בנודע ביהודא מהדורא תנינא חיו"ד סימן צ"ז ומסקנתו בראיות ברורות בשיטת הרמב"ם דמקור מקומו טמא ויעויין בספר בית אפרים חלק יו"ד סימן נ'] ואם כן אין שום נפקא מינה לדידי' מסימן הגוף דשופעת, דכבר די' שעתה מקביעות הימים, והטהרות שבתוך הוסת בלאו הכי טמאות מחמת הדם הטהור, ואתי שפיר. אלא דאכתי יש מקום לומר דגם לפי מה שפסק הרמב"ם כמאן דאמר מקור מקומו טמא, אכתי איכא נפקא