נאות יעקב קמב

והוי כעונה אחת לכן גזרו אפילו בראייות מרוחקות. ועל זה הוא דפליג הרמב"ן ודעתו דבאיסור דרבנן לא גזרו כל כך. ולכן כתב הטעם דכל יום נעשה וסת בפני עצמו, דבשבילו יש לאסור בראייות מרוחקות. ואולם מטעם זה אין לאסור אלא בראייות מרוחקות, דבשופעת ומזלפת אם נחוש לזה, הרי הוי וסת בסימן הגוף, וממה נפשך אין צריך לפרוש אלא מעונה ראשונה וכנ"ל. אלא דבשופעת ומזלפת אסור כל הזמן מטעמי' דהראב"ד דהוי כעונה אחת, ובראייות מרוחקות אסור לי' מטעם דכל יום הוי וסת בפני עצמו. ואם כן לדידן דלא סבירא לן טעמי' של הראב"ד דכל הראיי' הוי כעונה אחת, ולא נשאר לנו רק החששא של הרמב"ן, ומטעם זה הרי אין לאסור בשופעת משום דהוי כראיי' בסימן הגוף. ולכן אתי שפיר פסק השו"ע בסימן קפ"ד דבשופעת ומזלפת אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה. ובסימן קפ"ט דאיירי בראייות מרוחקות פסק כהרמב"ן דיש וסת בתוך וסת וכנ"ל. אלא דמדברי הטור לא נראה כן שהוא כתב לדברי הרמב"ן דכל יום נעשה וסת בפני עצמו גם בשופעת ומזלפת. ולדידי' נצטרך לומר כתירוצי הראשון דהרמב"ן סבירא לי' כהרא"ה דפיהוק דאתמול לא הוי סימן הגוף לראיי' דהשתא. אולם מדברי הרמב"ן עצמו אין הכרח לזה. ז) אולם עיקר תירוצנו דמשום דהעונה השני' דינה כראיי' עם סימן הגוף, אין לחוש לה כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, לפי שלא בא עדיין הסימן, לכאורה אין לו מקום לדינא. דבוסת שאינו קבוע הרי ודאי דאף כשבא על ידי סימן הגוף, חוששת גם להיום גם להסימן, שהרי אינה יודעת איזה מהן תקבע. כמבואר בטור בסימן קפ"ט וכן כתב הרמ"א בסעיף י"ט, דאם ראתה פעם אחת על ידי פיהוק חוששת בין להיום בין להפיהוק. והכא נמי הרי צריכה לחוש להעונה השניי' לחודה אף שלא בא עדיין הסימן בהעונה שקדמה. ואי בוסת הקבוע, הרי כתב הרא"ש בסוף פרק האשה בשם הראב"ד דכל שהוקבע סימן הגוף ביום ידוע דינו כוסת הימים לחודי', וחוששת להיום שהוקבע בו אף כשלא בא הסימן. וכן הוא בשו"ע סימן קפ"ט סעיף כ"ה כדעת הרא"ש, ואם כן אין מקום לתירוצנו לא בוסת הקבוע ולא בוסת שאינו קבוע, דבכל אופן צריכה לחוש להיום לחודי'. והניחא למה שכתב הט"ז בס"ק ל"ט דהא דוסת המורכב מסימן הגוף ומימים דינו כוסת הימים גרידא, הוא רק לענין זה דלאחר שבא הסימן אסורה אחריו כל העונה עד סופה, אף על פי שרגילה לראות תיכף לאחר הסימן, דכל שכבר בא הסימן, הוי דינו כוסת הימים גרידא, ואסור כל מה שנשאר מהעונה כדין וסת הימים, אבל קודם שבא הסימן מותר אף כשבא ליום קבוע. אתי שפיר בנידון דידן דאין לחוש להעונה השני' כשלא בא הסימן כלל בהעונה הראשונה. אבל לשיטת הש"ך שם בנקודות הכסף ואחריו החזיקו כל האחרונים, דוסת המורכב דינו כוסת הימים גמור לחוש לו גם לפני הסימן, הרי גם הכא יש לאסור אף שלא בא הסימן כלל. אכן באמת יש להקים תירוצי בין בוסת קבוע בין בוסת שאינו קבוע. בוסת שאינו קבוע יש לומר, דאף דבעלמא חששו בכי האי גוונא בין להסימן בין להיום, הכא שאני דאין אשה קובעת לה וסת כלל בתוך ימי נדתה, וכל עצמה של פרישה זו הוא רק מספק דהאידנא חיישינן לטועות ושמא הראשון אינו של נדות, יש לומר דבוסת כזה שעיקרו משום ספק, לא חששו בו בין להיום בין להסימן כשבא עם סימן הגוף, כיון דזהו גם כן רק מספק דשמא תקבע לה וסת הימים לחודי', ולכן לדידן דסימן הגוף דאתמול הוי סימן, לא חששו בזה לימים לחודיי' מספק, כיון שנוסף לנו עוד ספק בעיקר הוסת, דאם הראשון מימי נדות אין זה וסת כלל. (ומצאתי להחוות דעת בסימן קפ"ד ס"ק ז' שכתב על עיקר דינו של הרמב"ן בהא דהאידנא טועות נינהו לפיכך אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, שהוא דוקא בוסת הקבוע אבל בוסת שאינו קבוע שבתוך נדתה, לא החמיר הרמב"ן בזה כיון דעיקר הוסת מספק הוא בא. ואשתמיטו לי' דברי הרמב"ן בהא דרגילה לראות איזה ימים שצריכה לפרוש מכל משך הראיי' משום דכל יום הוי וסת בפני עצמו, ומסיק שם הרמב"ן דאין חילוק בזה בין וסת קבוע לוסת שאינו קבוע והרי גם הכא צריכין אנו לטעמא דהאידנא טועות נינהו דאם לא כן הרי הוא וסת שבתוך נדתה, ואפילו הכי כתב הרמב"ן לחוש לו אפילו בוסת שאינו קבוע] ומשום הכי לדידן שיש לה להעונה השניי' סימן הגוף, אתי שפיר דלא חשו בזה להימים לחודיי' בוסת שאינו קבוע. אלא דאכתי קשה בוסת הקבוע, דבשו"ע סתמא קפסיק שאין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה, וודאי דאיירי גם בוסת הקבוע לימים ידועים, ובכי האי גוונא מאי מהני לן סימן הגוף, דביום ידוע הרי דינו כוסת הימים גרידא. אולם גם בזה יש למצוא פתרי. דבאמת וסת המורכב מסימן הגוף וליום ידוע, אינו ממש כוסת הימים לחודי', דהרי חזינן לענין בדיקה שהוא חלוק ממנו. דבוסת הימים לחודי' כשעבר הוסת ולא בדקה אסורה, ובוסת המורכב כל שעבר הוסת ולא בדקה, אם לא בא הסימן מותרת, כמבואר כל זה בדברי הרא"ש סוף פרק האשה, הרי חזינן דאינו כוסת הימים לחודי'. והא דצריך פרישה אף שלא בא עדיין סימן הגוף, אין הטעם משום דחיישינן שיבוא הדם בלי הסימן כלל, להא לא חיישינן, אלא דכיון דהוקבעו הסימן עם הדם ליום ידוע, הרי הוי קביעות הוסת על הסימן כמו על הדם, אם כן כמו דבכל הוסתות אנו חוששין על הדם שיבוא ביום קביעתו, יש לנו לחוש הכא בין על הדם בין על הסימן שיבואו שניהם ביום קביעתם. ולפי זה לא שייך כלל לומר דאין לחוש להדם כל זמן שלא בא עדיין הסימן, דאותה החששא שעל הדם הוי גם על הסימן ואם כן צריך לפרוש מכל העונה דשמא בתוך התשמיש יבוא הסימן עם הדם. ואף כשרגיל הדם לבוא זמן רב אחר הסימן, באופן שיש שהות לפרוש מיד אחר שיבוא הסימן, גם בזה יש לאסור מתרי טעמי. חדא, דאחר שיבוא הסימן הרי אז ישוב דינו כוסת הימים לחודי' אחרי שאין חסר לו עוד הסימן, ואז הרי ודאי דאסור כל מה שנשאר מהעונה אחר הסימן כדין וסת הימים לחודי', ואם כן תהי הפרישה באיסור קודם שימות האבר, ואם כן כשאנו חוששין שמא יבוא הסימן תוך התשמיש הרי יהי' תיכף באיסור גם קודם שיבוא הדם, וכמו שכתב הט"ז סברא כזו בסימן קפ"ט ס"ק ל"ט, וודאי דלכתחלה אין להביא עצמו לידי כך. ועוד מטעם אחר יש לאסור גם כשרגילה לראות זמן רב לאחר הסימן, לפי מה שכתב הר"ן דמחמת חימוד תשמיש חיישינן שמא תקרב ראייתה. ואם כן אף שרגילה לראות זמן רב אחר הסימן יש לחוש דשמא מתוך חימוד תראה תיכף אחר הסימן בתוך התשמיש באופן שלא יהא שהות לפרוש. וב"ה מצאתי בהשגות הרז"ה על הראב"ד בספר בעל הנפש אות ה' שכתב על דברי הראב"ד דבוסת המורכב אין צריך לפרוש כל שלא בא הסימן, וזה לשונו שם, הא קשה טובא בשלמא למודה לראות לימים ולקפיצות אפשר שתשמור את עצמה [מקפינצה] ואינה אסורה עד שתקפוץ באותו יום אלא מפהקת ומעטשת וכל שמנו חכמים במשנתנו שהוא מאורע שיכול לבוא בתוך שמושה איך תהא מותרת כל אותה עונה שקבעה בה הוסת מאחר שיש לה יום קבוע לאותן וסתות עכ"ל. הרי מבואר להדיא כמו שכתבנו. וכיון שכן דהא דצריך לפרוש בוסת המורכב גם קודם שבא הסימן, הוא משום דחיישינן שמא בתוך שמושה יבוא גם