נאות יעקב קמא

אם כן אין שום טעם להצריך פרישה מהעונה השניי' ואילך משום דטועות נינהו וכטעמו של הרמב"ן, דאי חיישינן לטועות, הרי הוי דין כל הראייות שבכל אותן העונות, כדין ראיי' הבאה בסימן הגוף וכנ"ל. והא דבסימן קפ"ט פסקינן דאשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה מטעמא דטועות, ולא אמרינן דהראיי' של הוסת הראשון תיהוי סימן הגוף לראיית הוסת השני, היינו משום דהתם עיקר הגירסא וברביעית בכ' בחודש יעויין שם בש"ך ובביאורי הגר"א, וודאי דלא שייך סימן הגוף לאחר עשרים יום. ותו דאפילו לגירסת הספרים ורביעית בב' בחודש, הרי אנן לא מוכחינן דליהוי סימן הגוף מדם לדם, אלא בראיי' שעל ידי שפע, וכגוונא דשופעת דם טמא מתוך דם טהור דאשכחן לה בגמ', אבל בראייות מרוחקות לא אשכחן כלל דליהוי סימן הגוף מראיי' לחברתהץ. ואם כן בסימן קפ"ט דלא איירי בשופעת או במזלפת כל אותו הזמן, דזהו הדין שבסימן קפ"ד, אין שום מקום שם לסימן הגוף של הראיי' הקודמת, ומשום הכי קובעת לה וסת שני מחששא דטועות. ומיושבים דברי הטור והשו"ע בלי פקפוק. ומיושב נמי בזה דקדוק לשון השו"ע בסימן קפ"ד דנקט דינו בשופעת או מזלפת, ולכאורה הרי דין זה שייך גם בראייות מרוחקות, וראיתי להאחרונים שהרגישו בזה וחתרו לבקש טעם לחלק בין שופעת לראיות מרוחקות וטעמם דחוק. ולדידן הדבר מיושב ברווחא. דבראיות מרוחקות דלא הוי סימן הגוף מראיי' לחברתה, באמת צריך לפרוש מכל משך הראיי' מטעמא דהרמב"ן דהאידנא טועות נינהו וחיישינן על כל יום שמא זהו התחלת נדתה, ומשום הכי נקט דיני' בשופעת דוקא או מזלפת, דהוי סימן הגוף מראיי' לחברתה. ויתורץ גם כן מה שהעירונו בדברי הרשב"א בתורת הבית שפסק לדינו של הרמב"ן דהאידנא דטועות נינהו אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, ובדין דוסת הנמשך איזה ימים פסק דאין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה. ולהנ"ל הדבר עולה יפה. דדעת הרשב"א מבוארת שם בשער הוסתות דבמקרי הגוף אמרינן דפיהוק דאתמול גורם לראיי' דהשתא וכפסק השו"ע, שלא כדעת הרא"ה. ואם כן לדידי' בשופעת ובמזלפת איזה ימים, אם באנו לחוש לטועות, הרי יהי' דין הראייות של כל העונות האחרונות כדין דם הבא בסימן הגוף, וממה נפשך אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה. ה) ואף אם ניזיל בתר דיני' דהחוות דעת שכתב בסימן קפ"ט ס"ק כ"ג דהא דאמרינן דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא, זהו דוקא כשראתה ב' פעמים על ידי קפיצה דהשתא, ובשלישית ראתה על ידי קפיצה דאתמול, דכיון דחזינן להאי איתתא שדרכה לראות על ידי קפיצה בתרי זימני קמאי, אמרינן דגם עכשיו קפיצה דאתמול גרמה לה, אבל אם בכל השלש פעמים ראתה על ידי קפיצה דאתמול לא אמרינן דקפיצה דאתמול גרמה, כיון שאין לנו שום הוכחה שדרכה של אשה זו לראות על ידי קפיצה. ולשון הגמ' (בדף י"א) דייק כוותי'. ולפי זה הרי לכאורה יפול כל תירוצנו, דבגוונא דידן דהסימן מתחילת ביאתו הקדים לבוא מאתמול, לכולי עלמא לא יהי' סימן הגוף מיום לחברו. דכמו דבקפיצה למאן דאמר קפיצה דאתמול גרמה, לא אמרינן הכי היכא דבכל השלש פעמים ראתה על ידי קפיצה דאתמול, הכי נמי לדידן במקרי הגוף היכא דהסימן הוי תמיד מיום לחברו אין זה סימן הגוף כלל, כיון דלא באנו כלל לידי הוכחה שדרכה לראות על ידי מקרה כזה. אכן אם כי גם לשון הגמ' דייק כהחוות דעת, אכתי יש מקום לתירוצנו. משום דעיקר סברא זו דכשראתה כל השלש פעמים על ידי סימן הגוף דאתמול, לא אמרינן דהסימן דאתמול גרם לראיי' דהשתא, אין לה מקום אלא בוסת שעל ידי מעשה כמו קפיצה, אבל לא בסימן של מקרי הגוף כמו בפיהוק וכדומה. וטעמא דמילתא, דהרשב"א בתורת הבית כתב לחלק בין וסת שעל ידי מעשה כקפיצה, על וסת שעל ידי מקרי הגוף, דבוסת שעל ידי מעשה, המעשה גורמת להדם שיבוא, ובוסת של מקרי הגוף הוא להיפוך, דהדם גורם למקרי הגוף שיבואו. וחילוק זה מבואר גם כן בהג"ה שבהשגות הרז"ה על הראב"ד בספר בעל הנפש באות י"ט בשם הר"ן בחידושיו. ולפי זה הרי בנוגע לנידון דידן רב החילוק בין וסת דקפיצה הבא על ידי מעשה לוסת של מקרי הגוף. דבקפיצה שאנו דנין על המעשה שהיא המביאה לידי ראיי', אמרינן שפיר דרק אם ראתה שתי פעמים על ידי קפיצה דהשתא, וחזינן שדרכה לראות על ידי קפיצה, אמרינן גם בשלישית, כשראתה על ידי קפיצה דאתמול, דהקפיצה הוא דגרמה לה. אבל כשראתה כל השלש פעמים על ידי קפיצה דאתמול, אין שום מקום לומר דהקפיצה גרמה להראיי', דמי הגיד לנו כלל שדרכה לראות על ידי קפיצה, ועל הקפיצה דמאתמול הרי אין לנו לדון מאין היא באה. אבל במקרי הגוף שיש לנו לדון על המקרה מאין הוא בא, הרי כל שבאפשרי לתלותו שבא מהראיי' תלינן בה. וכיון דבראתה שתי פעמים על ידי פיהוק דהשתא ובשלישית בפיהוק דאתמול, אמרינן דהדם גרם לפיהוק דאתמול שיבוא, הרי דהדבר אפשר הוא שהדם יגרום לפיהוק דאתמול, אם כן גם כשראתה כל השלש פעמים בפיהוק דאתמול, כיון דאין לנו סבה אחרת לביאת המקרה, שאינו בא אצלה בכל יום אחר זולת לפני יום הראיי', [דאם היא מפהקת גם בלי ראיי' כלל הרי אין זה וסת הגוף כמבואר בסעיף כ"א ובסעיף כ"ו] והדבר אפשרי הוא שהדם יגרום לפיהוק דאתמול, הרי גם בכהאי גוונא יש לנו לדון אותו כמקרה הגוף הבא על ידי דם נדתה. וזה פשוט. והכא נמי בעניננו כשאנו חוששין על העונה הראשונה שהיתה מדם זיבה או מראה טהור, שהוא דבר שאינו רגיל אצלה בכל שאר הימים, והוא מקרה הגוף שיש לתלותו בראיית דם נדתה, הרי כיון שהוא דבר האפשר שהדם יגרום גם למקרה הגוף דאתמול, יש לנו לדונו גם הכא כוסת הגוף וכנ"ל. ו) עוד נראה לי ביישוב קושיתי על דברי הרמב"ן, גם אי סבירא לי' להרמב"ן כשיטת הראשונים, וכפי פסק השו"ע, דפיהוק דאתמול הוי סימן הגוף לראיי' דהשתא ודלא כהרא"ה, ויתיישבו בזה גם דברי השו"ע. דהרמב"ן בדין זה דוסת הנמשך איזה ימים, לא הזכיר לא שופעת ולא מזלפת דזה לשונו בפרק ה' מהלכותיו הלכה כ"ב, כשלמודה לראות איזה ימים רצופים צריך לפרוש מכל אותן הימים דכל יום ויום נעשה וסת בפני עצמו עכ"ל. הרי דלא הזכיר כלל ראיי' בשפע, ואין להקשות עליו דליהוי כל יום סימן הגוף לחברו, דכבר כתבנו דסימן הגוף שמדם לדם הוא רק בשופעת דאשכחן לי' בגמ', או במזלפת שדינו לכל דבר כשופעת, אבל בראיות מרוחקות לא הוי סימן הגוף מראיי' לחברתה. ויש לומר דבשופעת באמת אין צריך לפרוש מטעם דכל יום הוי וסת בפני עצמו, כקושיין דכל יום הוי סימן הגוף לחברו. ומה שלא הוציא הרמב"ן מכלל דבריו ראיי' דשופעת ולא ביאר דבכי האי גוונא אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה. יש לומר דבשופעת צריך לפרוש מטעם אחר מכל משך הראיי'. דיש לומר דהרמב"ן מודה גם לסברת הראב"ד, דכל משך הראיי' הוי כעונה אחת, ומהאי טעמא צריך לפרוש מכל אותו הזמן כדין כל עונת ראיי' אחת, ובזה לא שייך סימן הגוף כמו שכתבנו לעיל. ומה שהוצרך הרמב"ן לטעמא דכל יום נעשה וסת בפני עצמו, הוא משום דבאמת טעמו של הראב"ד דהוי הכל כעונה אחת, אין לו מקום אלא בשופעת ומזלפת דכראיי' אחת דמי, אבל בראיות מרוחקות לא שייך זה כלל. והראב"ד עצמו הרגיש בזה בדבריו בבעל הנפש, וכתב דמשום דאיכא שופעת ומזלפת דכראיי' אחת דמי