נאות יעקב קמ

במקרי הגוף לא אמרינן דהמקרה של אתמול גרם לראיי' דהשתא. ואם כן אין לומר עוד דהראיי' של העונות האחרונות הוי דינה כראיי' הבאה בסימן הגוף, כשהיתה שופעת מן העונה שקדמה לה. לפי החששא דהעונה הקודמת היתה של דם טהור או מימי זיבה, דהרי הוי סימן הגוף מיום לחברו, ולא אמרינן דהמקרה של אתמול גרם לראיי' דהשתא, ואין בזה משום סימן הגוף. ואי דתקשה התינח דצריך לפרוש ביום השני אף שלא ראתה ביום הראשון, דהוי סימן הגוף מיום לחברו, אבל אכתי אמאי צריך לפרוש מן העונה השני' של היום הראשון, שגם על פרישתה צריכין אנו, להרמב"ן, לטעמא דנעשית וסת בפני עצמה, דאם לא כן הרי לא הי' צריך לפרוש אלא העונה הראשונה, כפסק השו"ע. ובזה הרי תשאר קושיתנו, דראיית העונה הראשונה הוי סימן הגוף להעונה השני' הסמוכה לה באותו יום, דעד כאן לא שמענו אלא דמקרה של אתמול לא הוי סימן לראיי' דהשתא, אבל באותו יום לא שמענו דלא הוי סימן הגוף מעונה לחברתה. ואם כן יצא הדין לטעמו של הרמב"ן, שיהא צריך לפרוש בהעונה הראשונה שבכל יום והעונה השניי' תהא מותרת ממה נפשך, שהרי הי' לה סימן הגוף בראיית העונה הראשונה שבאותו יום. גם זה ניחא. משום דגם זולת דברינו מוכרח בדעת הרמב"ן שדעתו כהאור זרוע שהביא הב"י דשיעור הפרישה מעונת הראיי' הוא כ"ד שעות. דלכאורה קשה לטעמו של הרמב"ן שמצריך פרישה מבל משך הראיי' משום דכל יום הוי וסת בפני עצמו, והוא משום דהאידנא טועות נינהו כדבריו בפרק ה' מהלכותיו וכמו שכתבנו, דאם לא כן אינה קובעת לה וסת בימי נדתה. והרי בהא דהאידנא טועות נינהו, מצאנו בזה שתי חששות. שמא הראשונה היתה מימי זיבה, ושמא היתה ממראה טהור. והראב"ד דחה להחששא דמראה טהור משום דרוב דמים שבאשה טמאים הן. גם הרמב"ן שם בפרק ה' בהא דהאידנא טועות נינהו, כתב דחיישינן שמא הוסת הראשון הי' מימי זיבות, ולא הזכיר להחששא דשמא הראשון הי' ממראה טהור. ופשוט נראה דהרמב"ן סבירא לי' בזה כהראב"ד שדחה לחששא זו משום דרוב דמים שבאשה טמאים הן. ולפי זה הכא נמי בדין זה שמצריך לפרוש מכל משך הראיי' משום דטועות נינהו, וחיישינן על כל יום שהוא וסת בפני עצמו, החששא היא רק שמא התחלת הראיי' היתה מימי זיבה. ואם כן הרי תקשה לן שלא יהא צריך לפרוש מהעונה השני' שבכל יום ממה נפשך. דאם העונה הראשונה היתה מראיית נדתה, הרי אין צריך לפרוש אלא עונה אחת, להרמב"ן דפליג על הראב"ד, ואי דהעונה הראשונה היתה מימי זיבה, הרי גם העונה השני' של אותו יום הוי של זיבה, דביום אחד אי אפשר לחלק שיהא חציו של ימי זיבה וחציו של ימי נדה, ומראיי' של זיבה הרי אין צריך לפרוש כלל, דבימי זיבה אין אשה קובעת וסת, כמבואר בנדה (דף ל"ט). ולכאורה הי' אפשר לומר דלפי דפסקינן כרב פפא שם (בדף ל"ט) דלחוש חוששת, וכן פסק שם הרמב"ן בחידושיו, הרי אכתי צריך לפרוש גם מראיי' של זיבה. ואין לומר דהא דאמר רב פפא דלחוש חוששת זהו רק בוסת הקבוע, אבל בוסת שאינו קביע גם לחוש אינה חוששת בימי זיבה. כמו שנראה לכאורה מדברי רש"י שם בד"ה מיחש שכתב כשהיתה רגילה לראות מט"ו לט"ו, משמע דדוקא בוסת קבוע שרגילה בו מיחש חישינן, אבל בוסת שאינו קבוע גם מיחש לא חיישינן. ומצאתי בספר מי נדה שהחליט מדברי רש"י אלו דבוסת שאינו קבוע גם לחוש אינה חוששת. ואם כן אכתי תשאר הקושיא בדינו של הרמב"ן שמצריך לפרוש מכל משך הראיי' גם בוסת שאינו קבוע, כדמסיק דאין חילוק בזה בין וסת הקבוע לוסת שאינו קבוע. ובוסת שאינו קבוע הרי תשאר קושיתנו דלא יהא צריך לפרוש מהעונה השני' ממה נפשך, לפי טעמו של הרמב"ן, כיון דהכא גם לחוש אינה חוששת וכנ"ל. אבל זה אינו, דאי אפשר לומר כן בכוונת רש"י מסוגיא מפורשת בנדה (דף ס"ד ע"א) דאהא דאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא למיקבעה אבל למיחש בחדא זימנא חיישא ופרכינן מאי קא משמע לן תנינא היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין אי מהתם הוי אמינא הני מילי היכא דקיימא בתוך ימי נדתה אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה לא קא משמע לן. הרי מפורש דלחוש חוששת בימי זיבתה אפילו בחדא זימנא. וודאי שלא כיוון רש"י דבפעם אחת לא תחוש. ולפלא על הגאון במי נדה שהחליט כן מדברי רש"י נגד סוגיא מפורשת ועיין בב"י סימן קפ"ט בדין קביעות הוסת בימי זיבות. וכיון דגם בימי זיבתה חוששת בפעם אחת, הרי לכאורה מיושבין דברי הרמב"ן במה שצריך לפרוש גם מן העונה השני' שבכל יום וכנ"ל. אבל אכתי אין בזה שום יישוב כדי להצריך פרישה מן העונה השני' שבכל יום. דכיון דלפי החששא דשמא העונה הראשונה היתה של זיבה, גם השני' של זיבה היא, ובראיי' שכולה של זיבה, הרי אין צריך לפרוש אלא מן העונה הראשונה כמו אם היתה כולה של נדות, דלדעת הרמב"ן דפליג על הראב"ד אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה, דלא תהא הזיבה חמורה מן הנדות, ולא משכחת לה להפרישה מן העונות האחרונות להרמב"ן, אלא במקום שיש לחוש שהראשונות היו של זיבה ובכל עונה חדשה מתחילין ימי הנדות, וחששא זו הרי אין לה מקום בעונה השניי' שבכל יום, דאם הראשונה של זיבה, גם זו ודאי של זיבה, ובשניהם של זיבה הרי אין לפרוש אלא עונה ראשונה כמו אם שניהם של נדות. אשר על כן נראה כשוט בדעתו של הרמב"ן דאזיל בשיטת האור זרוע, דפרישת העונה היא כ"ד שעות. או דיש לומר עוד כמו שכתב הש"ך בסימן קפ"ד ס"ק ז' דכשראייתה נמשכת כל העונה צריך לפרוש גם עונה שלפני', ומשום דאיכא שופעת או מזלפת שדינה כשופעת, אסרו תמיד שתי העונות. וכמו שכתב הראב"ד שם בענין זה, ולא אשכחן מאן דפליג עליו בסברא זו. ואם כן מיושב גם לפי תירוצנו להרמב"ן הא דצריך לפרוש מכל משך הראיי', גם מהעונה השני' שבכל יום, אף שיש לה תמיד סימן הגוף, משום דשיעור הפרישה של העונה הראשונה היא כ"ד שעות. ד) ואחרי כל זה הרי מיושבת היטב הסתירה שבדברי הטור והשו"ע. דבסימן קפ"ד דאיירי בשופעת או מזלפת שדינה כשופעת לכל דבר, לא חשו לטעמו של הרמב"ן להצריך פרישה מכל משך הראיי' משום דדילמא טועות נינהו וכל יום הוי וסת בפני עצמו, דממה נפשך אינה צריכה לפרוש מן העונה השניי' ואילך, דאם טועות נינהו והעונה השני' היא התחלת נדתה וכן להלן, הרי הי' לכל הראיות שמהעונה השניי' ואילך סימן הגוף, לכל עונה ועונה מהראיי' של העונה שקדמה לה, וכל זמן שלא בא אותו הסימן, שלא ראתה בהעונה הראשונה, אין צריך לחוש עוד מכאן ואילך, כדין כל דם הבא בסימן הגוף. והרמב"ן דחש לה, הוא משים שדעתו דגם במקרי הגוף אמרינן דמיום לחברו לא הוי סימן כמו בוסת דקפיצה וכדעת הרא"ה, כמו שכתבנו לעיל. אבל אנן דפסקינן דבמקרי הגוף הוי סימן מיום לחברו, ומחלקינן בין קפיצה דהוי על ידי מעשה לפיהוק, כמבואר בסימן קפ"ט סעיף י"ז וסעיף כ', ועיין בש"ך שם ס"ק נ"ט,