נאות יעקב קלט

הטמא הבא לראשונה יהי' סימן הגוף, כדי שבראייתה אחריו תהא די' שעתה. דסוף סוף הרי תטמא למפרע משום הדם הראשון שבא בלי סימן הגוף. ואין לומר דגם הדם הבא בראשונה כל שבא בשפע, דינו כדם הבא בסימן הגוף משום הדם שבא אחריו, באופן דכל שבא בשפע יהא דינו כדם הבא בסימן הגוף ותהא די' שעתה. דזה אינו דכל סימני הגוף הם רק בדברים הבאים לפני ראיית הדם, אבל המקרים שיארעו לאחר שיצא הדם אינם עוד סימן הגוף להראיי' שקדמה. באופן דאכתי תטמא למפרע משום התחלת הראיי' שהיתה בלי סימן הגוף, כיון דהדם הבא באחרונה אינו סימן הגוף להדם שקדם לו. ואין שום נפקא מינה מסימן הגוף של דם טמא הבא בשפע לדין משנתנו [ובהגהות הרש"ש מצאתי שעמד על דברי הגמ' דשופעת דם טמא מתוך דם טהור ולא אמר פשוט ששופעת דם מרובה והוי זה גופא סימן הגוף דכל שתראה בשפע די' שעתה. ואין אנו רואה בזה סרך קושיא. דבכי האי גוונא הרי תטמא למפרע מהתחלת ראייתה, דהדם שבא אחרי כן הרי לא יוכל להחשב לסימן הגוף להדם שקדם לו וכנ"ל] וכן לענין הפרישה סמוך לוסתה דכל שלא בא עדיין סימן הגוף אין לחוש ולפרוש, הרי לא שייך לומר דכל שבא בשפע, יהא דין הדם הבא לאחרונה כדם הבא בסימן הגוף, שלא נחוש לו כל זמן שלא הקדים לבוא הדם הראשון באותה שעה של העונה שרגיל לבוא בה. דהרי אכתי צריכה פרישה תמיד באותה העונה מפני הדם הראשין גופי'. אבל אם נמצא נפקא מינה לדינא במה שהדם הראשון יהי' סימן הגוף להדם הבא אחריו כשבא בשפע, הרי נראה פשוט דגם בדם טמא הדין כן. אולם גם אם לא נקבל להנחה זו, ונאמר דדם טמא כיון שהוא מגוף הראיי' לא שייך לומר שתהא הראיי' גופה סימן הגוף ממקצתה למקצתה, דסימן הגוף לא הוי אלא מדבר שאינו מגוף הראיי'. ולכן רק בדם טהור אמרו כן, שאינו מראיית נדתה. מיהו זהו רק בדם טמא שכולו מראיית נדתה בימי נדה, אבל אם היתה שופעת מימי זיבה לימי נדה, ודאי נראה דדם זיבתה הוי סימן הגוף לדם נדתה, דאף על גב דדם זיבתה דם טמא הוא, מכל מקום כיון דדין טומאה אחרת עליו ואינו נחשב לימי נדתה אלא דהוי כראיי' אחרת, לא שייך לומר בו דכל שהוא מגוף ראיית נדתה אינו נעשה סימן הגוף ממקצתה למקצתה, כיון דאין זה מראיית נדתה אלא מזיבתה, והוי דם זה לגבי דם נדתה כמו דם טהור לגבי דם טמא, וודאי דהוי לי' לסימן הגוף, דדין טומאה אחרת שעליו הרי לא משוי לי' כראיי' אחת, כי היכי דנימא דאינו נעשה סימן הגוף מיני' ובי'. ומה גם להמבואר בנדה (דף ל"ט) דבכל ימי זיבה הויא בחזקת טהרה משום שהיא מסולקת מדמי' וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מה' איסורי ביאה הלכה ט' שחזקת דמים מסולקין הן לימים אלו, בודאי דראייתה זאת יש לחשבה שינוי ומקרה הגוף, ולא גרע מדם טהור, וכשהוא סמוך לראיית נדתה הוי זה סימן הגוף לדם נדה הבא אחריו כמו דם טהור לדם טמא. ומעתה הרי תקשה לן טובא בדינו של הרמב"ן, שכתב דצריך לפרוש מכל משך הראיי' משום דכל עונה הוי וסת בפני עצמו, והיינו משום דחיישינן דהראיי' הקודמת היתה של דם טהור או של ימי זיבה, ועונה זו הוי התחלת ראיית נדתה. וכיון דנקיט דיני' בשופעת, או במזלפת שדינה כשופעת לכל דבר כמבואר (בדף יו"ד), הרי ממה נפשך אין צריך לפרוש מן העונה השניי' כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה. דאי הוי הכל וסת אחד הרי אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה, דהרמב"ן הרי לא סבירא לי' לטעמו של הראב"ד דחשוב הכל ראיי' אחת וצריך לפרוש מכל עונת הראיי' אפילו כשנמשכה כמה ימים. וגם אי הוי העונה השניי' לוסת בפני עצמו, אכתי אין צריך לפרוש ממנה כל שנאמר דגם ראיית העונה הראשונה היתה בימי נדתה ומדם טמא, דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה. ואי דנחוש שמא ראיית העונה הקודמת היתה דם טהור או בימי זיבה, והעונה השניי' היא התחלת נדתה. אם כן כיון דאיירי בשופעת, הרי נעשה ראיית העונה שקדמה סימן הגוף לראיית עונה זו. ולא מיבעיא להחששא דשמא היתה הראיי' הקודמת של דם טהור, הרי זהו ממש דין משנתנו של שופעת דם טמא מתוך דם טהור, דהוי הדם הטהור סימן הגוף להטמא הבא אחריו. אלא אפילו להחששא דשמא העונה הקודמת היתה מימי זיבה והעונה השני' היא התחלת נדתה, הרי כבר כתבנו דדם זיבה הוי סימן הגוף לדם נדה כמו דם טהור לדם טמא. וכיון שכן הרי כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, אין צריך לפרוש עוד מן העונה השניי' כדין כל דם הבא בסימן הגוף, דכל שלא בא סימן הגוף אין צריך לפרוש. והכא נמי דכל דין הפרישה הוא רק משום דהאידנא טועות נינהו, ולפי חששא זו הרי בין בשופעת בין במזלפת נעשה ראיית כל עונה סימן הגוף לעונה שלאחרי', אם כן כל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, אין עוד לחוש להשניי', דהרי לא בא עדיין סימן הגוף. ובשלמא לטעמו של הראב"ד דכל משך הראיי' חשוב כעונה אחת, לא קשה מידי. דאפילו אם נאמר דגם דם טמא בימי נדתה כל שבא בשפע הוי סימן הגוף ממקצתו למקצתו, אין מזה שום נפקא מינה לענין הפרישה באותה עונה, וכמו שכתבנו לעיל, דבעונה אחת הרי צריך לפרוש מכל העונה משום התחלת ראייתה, ותחלת ראייתה הרי היתה בלי סימן הגוף. והכא נמי בנידון דידן להראב"ד דמשוי לכל משך הראיי' לעונה אחת הרי צריך לפרוש מכל זמן ראייתה משום ההתחלה לחודה. ואין מקום כלל לדון על העונות האחרונות מדין סימן הגוף של הראשונות, כיון דהפרישה מכל הזמן הוי מחמת תחלת ראייתה שהיתה בלי שום סימן הגוף. אבל להרמב"ן דלא סבירא לי' לסברא זו דהוי הכל עונה אחת, והא דצריך פרישה מן העונה השני' הוא משום דהוי וסת בפני עצמו ומטעם דחיישינן שהעונה הקודמת היתה מימי זיבה או מדם טהור, וצריך פרישה מעונה זו שמא זוהי התחלת נדתה, ובאופן זה הרי תקשה דראיית העונה הקודמת תהי' לה לסימן הגוף. וכל שעברה העונה הראשונה ולא ראתה אין לפרוש עוד מהעונות האחרות. ג) ונראה לי בתירוץ קושיא זו (דבדף י"א) בסוגיין דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא נחלקו הראשונים בפירוש הסוגיא אי לישנא בתרא פליג אלישנא קמא, וגם בפסק ההלכה מצאנו מחלוקת כמאן מהני תרי לישני. והרמב"ן בחידושיו למס' נדה שם מפרש דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא, וגם פסק להלכה כהך לישנא דלא אמרינן דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא כדמסיק שם דבטלה דעתו מפני דעת הרמב"ם [ולפלא מה שהביא הש"ך בסימן קפ"ט ס"ק מ"ט בשם המגיד משנה דדעת הרמב"ן לפסוק כלישנא קמא דקפיצה דאתמול גרמה לראיי' דהשתא. והרמב"ן כתב כן בתחלת דבריו, אבל לא כן מסקנתו. יעו"ש] וכן דייק לשון הרמב"ן בהלכותיו פ"ו הלכה י"ב. והנה בשו"ע סימן קפ"ט מבואר דדוקא בקפיצה הוא דאמרינן דקפיצה דאתמול לא גרמה לראיי' דהשתא, אבל במקרי הגוף כמו פיהוק ודומיהן, לכולי עלמא הוי פיהוק דאתמול סימן הגוף לראיי' דהשתא. אולם הרא"ה בבדק הבית כתב דגם במקרי הגוף הדין כן, ופיהוק דאתמול לא הוי סימן הגוף לראיי' דהשתא, ועוד כל שכן היא יעי"ש. ולפי זה יתורץ בטוב טעם מה שהקשינו להרמב"ן, דיש לומר דהרמב"ן סבירא לי' כדעת הרא"ה דגם