נאות יעקב יג

מפרש להספרי, שעשה גם תשובה עם המלקות, וכמו שכתב הב"ח בחושן משפט סימן ל"ד לפרש כן גם בדברי הרמב"ם (ודלא כמו שכתב הרלב"ח בקונטרס הסמיכה, דעל ידי המלקות לחודיי', גם בלא עשה תשובה חוזר לכשרותו, וכן כתב הלחם משנה פרק ב' מהלכות טוען ונטען) אלא דלהרא"ש נצטרך לומר דהתשובה היתה לא רק על עברה זו שלקה עלי', אלא שחזר גם מכל דעותיו הקודמות. וכמה מן הדוחק יש בכל זה. אולם גם אם נקבל את כל זה אכתי תקשה הסוגיא דשבועות כיון דבשעת שבועתו הי' מין, איך מקבלין קרבנו גם אחר כך כשלקה וגם עשה תשובה, כל שבשעת חטאו לאו בר קרבן הוא. אם לא שנאמר דהרא"ש חולק על התוס' דחולין, ודעתו כדעת הראשונים שהביא המשנה למלך בהלכות שגגות שם, דבעשה תשובה אחר חטאו מקבלין קרבנו. ואם כן יהי' מוכרח דכל הראשונים העומדים בשיטת התוס' דחולין, דמומר בשעת חטאו אין מקבלין קרבנו גם כשעשה תשובה, לא מצו סברי כהרא"ש בהתיר עצמו למיתה דהוי מומר להכעיס, דלדידהו הרי תקשה הסוגיא דשבועות, דאיך מקבלין קרבנו כל שהתיר עצמו למלקות דשבועת הפקדון. י) אכן סוגיא זו יש לתרץ ברווחא, גם אם נאמר דהרא"ש סבירא לי כדעת התוס' דחולין בעשה תשובה. דנראה לי' לחלק בין שארי קרבנות לקרבן שבועת הפקדון, דבשבועת הפקדון גם להתוס' דחולין אם הי' מומר בשעת שבועתו מקבלין קרבנו כשעשה תשובה. דהרי טעמם של התוס' הוא, משום דכיון דאידחי גברא מדין קרבן בשעת חטאו, שוב אינו נראה לקרבן על חטא זה. וכמדומה שכן כתב המשנה למלך בפירוש דברי התוס' שם בהלכות שגגות. ואם כן לא שייך זה אלא היכא שכבר נתחייב בקרבן בשעת חטאו, וכיון דנדחה אז בשעת חיובו, לא נראה עוד אחר כך. אבל כל היכא שבשעת חטאו עדיין לא נתחייב כלל בקרבן, וצריך עוד פרט אחד לחיוב קרבנו, ודאי דכל שעשה תשובה קודם שנגמר חיוב קרבנו, מקבלין ממנו קרבן, ולא שייך עוד לומר דכל דהוי מומר בשעת חטאו אידחי לי' מקרבנו, כיון דבשעת חטאו לא בא עוד לכלל חיוב, וכל שלא נתחייב הרי לא נדחה, וזה פשוט. ולכן אמינא דבשבועת הפקדון דתנן משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן, הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, הרי דהודאתו היא המביאתו לידי קרבן, וקודם שהודה לא בא עדיין לכלל חיוב, אם כן כל שעשה תשובה לפני הודאתו, מקבלין קרבנו אף אם הי' מומר בשעת שבועתו. דהכא אין לומר הואיל דאידחי בשעת שבועתו לשקר לא נראה תו, כיון דבשעת שבועתו קודם שהודה לא נתחייב עדיין בקרבן. ורק כשהי' מומר גם בשעת הודאתו, אז היא דאין מקבלין קרבנו גם כשעשה תשובה אחר כך, הואיל ונדחה בשעת חיובו. ואם כן מיושבת הסוגיא דשבועות, דבשעת הודאתו הרי עשה תשובה על חטא שבועתו, ויש לומר ששב גם ממה שעשה להכעיס, ואינו עוד מומר בשעת הודאתו, ומשו"ה מקבלין קרבנו אף שהי' מומר בשעת שבועתו כנ"ל. ורב גאון אחד מידידי רצה לדחות דבאמת החיוב קרבן דשבועת הפקדון בא בשעת שביעתו, ואין ההודאה מחייבתו עוד בכלום. והא דפטור מקרבן כשהעדים מעידים אותו, הוא דין בכל הקרבנות דממעטינן ולא שיודיעוהו אחרים, כל שהוא מכחישן, והכא שכפר ונשבע תחלה והעדים מעידים אותו, והוא עומד בכפירתו, (כלשון הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות גזילה), הרי אין לך מכחישן, יותר גדול מזה. ולפיכך אין לחייבו בקרבן על ידי עדותן, ובעינן הודאתו, אבל לא שההודאה היא המחייבתו בעצם. אכן אין פשטות הדברים מורין כן, דאי הכי אמאי איכפל תנא לאשמועינן דין זה בשבועת הפקדון, כיון שהוא דין הנוהג בכל הקרבנות שכבר שמענו אותו ממתניתין דכריתות ריש פרק אמרו לו. ונראה לי עוד דבשבועת הפקדון אין לפוטרו כלל ממיעוטא דולא שיודיעוהו אחרים, דממעטינן מיני' בכל הקרבנות כשהוא מכחישן. דהרי עיקר הטעם דולא שיודיעוהו אחרים, מסינן בכריתות דף י"ב שהוא משום מגו, דאי בעי אמר מזיד הייתי, ואם כן בשבועת הפקדון שחייב על המזיד כשוגג, הרי לית לי' מגו, והי' לו להתחייב גם על ידי עדים אף כשמכחישן, אלא ודאי דהא דפטור מקרבן שבועת הפקדון כשהעדים מעידין אותו הוא משום דהכא חסרה ההודאה לעצם החיוב. חזר ודחה הרב, דגם בשבועת הפקדון אית לי' מגו דאי בעי אמר אנוס הייתי. אבל אין בזה כדי דיחוי. דמתניתין סתמא קתני כפר ונשבע ובאו עדים חייב בקרן ופטור מחומש ואשם, והרי בשבועות דף ל"ז מסקינן דגם באתרו בי' חייב קרבן בשבועת הפקדון, ובאופן זה הרי הי' לנו לחייבו קרבן גם על פי עדים, דהכא הרי לית לי' מגו דאנוס הייתי. ונראה לי עוד יותר דאפילו להטעם שאמרו בכריתות שם, דהא דאינו מביא קרבן על פי עדים, הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ולא מטעם מגו דמזיד הייתי, גם כן אין למעט מקרבן בשבועת הפקדון מולא שיודיעוהו אחרים. דזה שייך רק בכל הקרבנות שאין עדותן באה אלא לחייבו בקרבן לחודי', דבזה הוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אבל בשבועת הפקדון דעדותן עדות ממון דבזה הן נאמנין ולא הוא, ועל פי עדותן הוא מתחייב לשלם את הפקדון אשר הפקד אתו. הרי כשנאמנין על זה ממילא יש לחייבו גם בקרבן על שבועתו. דכיון דמחייבינן לי' בממון על ידי עדותן, ואמרינן דכפירתו שקר, הרי כבר אמרנו שנשבע לשקר, ואיך נאמר דלענין הקרבן נאמן על עצמו שלא נשבע לשקר. ויש לדון בזה עוד על פי מה דאמרינן בסנהדרין (דף יוד), מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן, ופירשו רש"י ותוס' דהוי אמינא, דמחמת מגו דמהימן להורגו מהימן נמי להורגה, קא משמע לן דפלגינן דיבורא. ולפירושם במקום דלא שייך פלגינן דבורא, אמרינן באמת דמתוך שנאמן על פלוני, נאמן גם על זה שבפני עצמו, אין לו נאמנות עליו. וכן פסק הרמב"ם בפלוני רבע את שורי, דגם השור יסקל, משום האי טעמא דמתוך שנאמן על חברו, נאמן על שורו. ועיין בנודע ביהודא מהדורא קמא חאה"ע סימן ע"ב. ואם כן הכא נמי יש לומר דמתוך שנאמנין לחייב אותו בתשלומין, נאמנין נמי לחייבו בקרבן, אף דבכל קרבן דעלמא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ולא עוד אלא אפילו להראב"ד החולק שם על הרמב"ם בדינא דפלוני רבע את שורי, ולא סבירא לי' להך מגו דנאמן על חברו נאמן גם על שורו, אלא דאמרינן בהיפוך מגו דבטלה עדותו גבי שורו בטלה נמי לגבי חירו. הכא יש לומר גם לדידי' דמתוך שנאמנין לגבי הממון נאמנין גם לגבי הקרבן. דכל טעמו של הראב"ד הוא, משום דבעדות הדין דכל שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולכן אין מקום להמגו שכתב הרמב"ם רש"י ותוס', כיון דצריך לומר בהיפוך מתיך שבטלה עדותו לגבי אשתו או לגבי שורו בטלה נמי לגבי חברו, אבל לולא טעם זה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לא מצינו שנחלק הראב"ד על עיקר הסברא דהמגו הנ"ל. ואם כן במקום דלא שייך הדין דבטלה מקצתה בטלה כולה, צריך להיות נאמן על כל עדותו מטעם מגו גם להראב"ד, כיון דבעיקר סברת המגו לא נחלק הראב"ד כלל. ואם כן בנידון דידן דליכא למימר בהיפוך דמתוך שבטלה עדותם לגבי חיוב הקרבן, בטלה נמי לגבי חיוב הממון, דלממון הרי בודאי מהני עדותן, נשארת המגו גם להראב"ד, דמתוך שנאמנין לחייבו ממון נאמנין נמי לחייבו קרבן. ולא מהני כאן מה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, דהכא עדיפא נאמנות העדים מנאמנותו מטעמא דהמגו הנ"ל. ואם כן