נאות יעקב קלח

ובינותי ברמב"ם שפסק כר' יוסי דהמולק את הטרפה מטמא בבית הבליעה, וכתב הטעם לפי שאין פסולו בקודש. דזה לשונו בפרק שביעי מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' לא היתה פסולה בקודש הרי זו נבלה לכל דבר, ומסיק ואזיל לפיכך המולק ונמצאת טרפה או שמלק בסכין או שמלק חולין בפנים וקדשים בחוץ הרי זו נבלה לכל דבר שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח. וזה פלא שהוא טעם חדש שלא נזכר במשנה דבין לר' יהודא ובין לר' יוסי הטעם מפורש דאין המליקה מועלת לטהר את הטרפה ולא משום דאין פסולו בקודש ולפלא על מפרשי הרמב"ם שלא העירו בזה. גם צריך עיון מה שהזכיר טעם זה על מלק בסכין, דאין כאן מליקה כלל ומטמא משום דמחליד או דורס כמבואר בחולין (דף כ') ועיין רש"י שם ד"ה שן וז"ל דהא בתלוש לא מיקרי מליקה ואפילו מליקה פסולה לא מקריא. ובגמ' דאמר רב זר וסכין מטמאין בבית הבליעה הרי לא הוזכר בסכין טעמא דאין פסולו בקודש וצ"ע בדברי הרמב"ם. ומצאתי בקרן אורה שהעיר על דברי הרמב"ם מה שהזכיר בטרפה טעמא דאין פסולו בקודש שלא נזכר בגמ'. והקשה על ר' מאיר דמליקת טרפה מטהרתה והרי אין פסולו בקודש. ומדבריו נראה דטעמא דר' מאיר משום דבטרפה גלי קרא. אבל זה דחוק לפי מה שכתבנו לעיל. ורב גאון אחד מידידי העיר על עיקר דברי שכתבתי על פי דברי רש"י דלר' יהודא מהני שחיטת עוף טרפה להוציאה מידי נבלה, אלא דטומאתה הוי טומאת טרפה, מהא דבחולין (דף נ"ו) פריך הש"ס נבלות והא שחוטה היא. והקשו בתוס' והא שמעינן לי' לר' יהודא בפרק חטאת העוף דשחיטת העוף אינה מטהרת טרפתה מטומאתה. ולדברי מהו דקשה להו כיון דגם לר' יהודא יצאה מכלל נבלות, דטומאתה טומאת טרפה היא. ולכאורה נראה דהתוס' חולקים בזה על רש"י. אולם יש ליישב שלא יהי' מדבריהם סתירה לדברי רש"י. דבאמת עיקר החילוק בין טרפה לנבלה הוא רק בטומאתה, דבזה חמירא הנבלה מטרפה, דלענין איסור כך לי איסור טרפה כמו איסור נבלה, וכיון דבעוף לר' יהודא גם הטרפה מטמא, הרי אין שום חומר בנבלה מבטרפה, ומאי מתמה הש"ס והא שחוטה היא. דדוחק הוא לומר דרק על הלשון קמתמה הש"ס, וא"ש קושיתם גם לפי פירוש רש"י. שלא מצאנו מי שיחלוק עליו. סימן כד יישוב דברי הטור והשו"ע בסימן קפ"ד בדין אשה שראייתה נמשכת איזה עונות. ביורה דעה סימן קפ"ד סעיף ו' אם וסת נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת. וכן הוא מסקנת הטור בשם הרא"ש כדעת הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד בספר בעל הנפש. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית. שלא כדעת הראב"ד והרמב"ן שצריך לפרוש מכל משך הוסת. א) והנה בסימן קפ"ט הביא הטור להלכה את דברי הרמב"ן דהאידנא דטועות נינהו אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, דחיישינן דהראיי' הראשונה היתה של זיבה או של מראה טהור, והראיי' השני' היא התחלת קביעות נדתה וכן הוא בשו"ע בסעיף ל"ב. ולפי זה בשופעת ומזלפת איזה עונות הי' לנו להצריך שתפרוש מכל משך הוסת, מטעם הנ"ל, דעל כל עונה ועונה יש לנו לחוש דזו היא התחלת קביעות נדתה, והראיות הקודמות היו של זיבה או של מראה טהור, וכמו שהוא באמת דעת הרמב"ן גם הכא שצריכה לכרוש מכל משך הוסת משום דכל עונה היא וסת בפני עצמה, כמבואר בהלכותיו והביאו הטור, והיינו מטעמא דטועות, דאם לא כן הרי אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, ואכתי למה צריכה פרישה מן העונה השניי' אפילו אם הוא וסת בפני עצמו, לא יהא אלא כוסת שבימי נדתה. אלא דטעמו גם הכא דחיישינן על כל עונה שמא זוהי התחלת נדתה מטעמא דטועות. והטור והשו"ע שפסקו בסימן קפ"ט כהרמב"ן דהאידנא אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה מטעמא דטועות, הי' להם לפסוק גם הכא כוותי'. וכבר הקשו כן רבותינו האחרונים מפרשי השו"ע. עיין בסדרי טהרה ובחוות דעת שנדחקו ביישוב דבריהם. גם בתורת הבית להרשב"א ז"ל נראית סתירה זו שפסק לדברי הרמב"ן דהאידנא אשה קובעת וסת בימי נדתה משום דטועות נינהו, ובדין זה דאשה שנמשכה וסתה ב' או ג' ימים דעתו דאינה צריכה פרישה אלא מהעונה הראשונה. והדברים סותרים. ב) והנראה ביישוב קושיא זו. דהנה בדעת הראשונים המצריכים פרישה מכל משך הראיי' מצאנו שני טעמים. הראב"ד ז"ל בבעל הנפש מסקנתו משום דכל משך הראיי' חשוב כעונה אחת, וודאי דצריך לפרוש מכל עונת הראיי'. והרמב"ן בהלכותיו פרק ה' הלכה כ"ב כתב בטעם הדבר דכל עונה ועונה חשוב וסת בפני עצמו ומשום הכי אף שעברה העונה הראשונה ולא ראתה, צריכה לחוש להוסת השני שהיא העונה השני', וכן לכולן. והוא מטעמא דהאידנא טועות נינהו, וחיישינן על כל עונה שמא עתה הוא תחלת נדתה, דאם לא כן יהיו דבריו סותרין למה שכתב בהלכה ט"ו דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה. ולכאורה קשה לי קושיא עצומה לטעמו של הרמב"ן. דבנדה (דף ס"ג) במתניתין דסימני הגוף נקטה המשנה לשופעת בהדי סימני הגוף. ופרכינן שופעת הא שפעה ואזלא אמר עולא ברי' דרב עילאי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור. ופירש רש"י דכל שראתה דם טמא מתוך דם טהור די' שעתה. דהדם הטהור שהקדים לבוא לפני הטמא, הוי סימן הגוף להדם הטמא הבא אחריו. והוא סתם משנה בלי חולק. אולם ברמב"ם ושו"ע לא נזכר זה הסימן הגוף. ומצאתי בתשו' פני יהושע חיו"ד סימן א' שעמד בזה. ובסדרי טהרה סימן קפ"ט ס"ק כ"ה תירץ משום דהאידנא כל הדמים מחזקינן לטמאים. ועיין בחידושיו על המס' (בדף ס"ג). ומלבד שבתירוצו לא יתורץ מה שלא הביא הרמב"ם לוסת זה, ובסימן הבא נדבר ליישב דעת הרמב"ם בזה] אף גם זאת דגם עכשיו יש לנו מראות דמים שטהורים ודאי כמו מראה לבן. והראב"ד בבעל הנפש וכן הרז"ה שם בהשגותיו הזכירו לוסת זה, גם הרשב"א הביאו בתורת הבית, וגם בהגהות שערי דורא הזכירוהו כמו שהביא הסדרי טהרה שם בס"ק כ"ה. על כל פנים חזינן ממתניתין, דבשפע דם הוי הדם הבא בראשונה סימן הגוף להדם הבא אחריו. ובגמ' אמרינן דם טמא מתוך דם טהור, אולם גם בדם טמא עצמו כשראתה ראיי' מרובה, צריך להיות הדם הראשון סימן הגוף להדם הבא אחריו. דהרי עיקר סימן הגוף הוא הרגילות שהורגלה לראות רק באופן זה, ועיין ברא"ש על המשנה שכתב דכל איזה דבר שהורגלה בו הוי סימן הגוף. ואם כן הוא הדין בדם טמא כשהורגלה לראות בשפע הוי זה סימן הגוף. ובגמ' נקט דם טהור, משים דלפרושי מתניתין דדי' שעתה קאתי, ולענין זה הרי אין שום נפקא מינה במה שהדם