נאות יעקב קלז

ואי מטעם טרפה שמלקה, אף דודאי שלה מטמא, מכל מקום כיון דטומאתה משום טרפה הרי אין בספיקה חזקת איסור. ולכאורה יהי' מוכרח דהרא"ה חולק על טעמו של רש"י וסבירא לי' דלר' יהודא הא דעוף טרפה אין שחיטתו מטהרתו, היינו שמטמא משום נבלה, ואם כן דינו כפסול שבשחיטה ואיכא בספקו חזקת איסור. אכן באמת אין מזה שום הוכחה, דכל מה שכתב רש"י, שטומאתה טומאת טרפה, זהו רק בשחיטת עוף טרפה, דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה בעוף כמו בבהמה, אלא דר' יהודא יליף מקרא, דגם עוף טרפה יש לו טומאה כנבלה, ובזה הוא דטומאתה משום טרפה. אבל מליקת עוף טרפה דמטמא בבית הבליעה אפילו לדידן דלא סבירא לן כר' יהודא בשחיטתה, הרי הטעם מפורש במשנה ר' יוסי אומר די' כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה. הרי מפורש דעל מליקת עוף טרפה אין לנו למוד כלל שמטהרת מידי נבלה, דרק שחיטת טרפה מוציאתה מידי נבלה, ולא מליקתה. ואם כן ודאי דטומאתה טומאת נבלה, ואית לן בספקה חזקת איסור, כמו בפסול שבשחיטה, ושפיר כתב הרא"ה דבמליקה לא אצטריך לאשמועינן פסול שהיי', דכיון דשהיי' מחלקת, הוי כמולק את הטרפה דנבלה היא, וספקה ודאי איסור כספק שבשחיטה. ויתיישב בזה מה דהוי קשה לי דלמה לו לר' יוסי הטעם דדי' כנבלת בהמה כדי שתטמא מליקת טרפה, והרי במתניתין (בדף ס"ח) כללא כייל דכל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, וטרפה הרי אין פסולו בקודש, ואם כן דינה כמו נרבע ונעבד ומוקצה דמטמאין בבית הבליעה, אף דלא שייך בהו הטעם דדי' כנבלת בהמה. ולתירוץ הא' שבתוס' זבחים (דף ס"ח ע"ב) לקושיתם על פסול טרפה לר' עקיבא דליהוי פסולו בקודש, משום שיש לה הכשר במליקת העוף, ותירצו בתירוצם הראשון דתרתי לא אמרינן מעוף לבהמה וגם מצותו בכך. דלפי זה בעוף גופי' הוי טרפה פסולו בקודש, אתי שפיר דצריך לטעמא דדי' כנבלת בהמה ואין המליקה מטהרת טרפתה, דמצד פסולו הוי פסול טרפה פסולו בקודש. אבל לתירוצם השני שם דלא הוי פסולו בקודש משום ההכשר שבמליקה, הרי קשה כנ"ל. ותו דכל קושיתם על טרפה דליהוי פסולו בקודש, הרי זהו רק לפי שיטתם שם בהג"ה דפסולו בקודש הוי מה שיש לו הכשר במקום אחר, אבל לפי מה שמפרש רש"י והסבירו התוס' בטעמו, דרק אם הפסול בא מחמת הקדושה הוא דמקרי פסולו בקודש, הרי אין שום מקום לומר על טרפה דהוי פסולו בקודש, ותשאר קושיתנו דלמה לן לטעמא דדי' כנבלת בהמה. וכבר העירונו בזה לעיל בסימן ח' בהג"ה. ולהנ"ל אפשר ליישב דנפקא מינה מטעם זה לענין ספק טרפה, דאי מטעם שאין פסולו בקודש הרי לא הי' בזה אלא ספק בלי חזקה, אבל להטעם דדי' כנבלת בהמה ואין מליקת טרפה מוציאתה מידי נבלה הרי הוי ספק טרפה ספק שבשחוטה ודינו כודאי נבלה שהרי יש לו חזקת איסור. ולענין טומאה אפשר לומר דטהור לגמרי כיון דאין כאן אלא ספק טומאה והעזרה רשות הרבים היא, וספקו טהור. ואפילו להראשונים דספקא דאורייתא מן התורה לחומרא, וכיון דלענין איסורא מחמרינן בהו, הרי דינן דאם עלו ירדו, וממילא מטמאין גם בבית הבליעה, דהא דאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, הרי הוא משום דאם עלו ירדו, וכיון שלא הועילה המליקה לשום דבר, אינה מוציאה מידי נבלה. ואם כן גם בספק פסול כזה שאין פסולו בקודש, הי' לנו לומר דטמא בבית הבליעה, אף שהוא ספק טומאה ברשות הרבים, דכיון דלענין איסורא ספקו לחומרא, הרי דינן דאם עלו ירדו וכל כי האי גוונא מטמא בבית הבליעה. אבל זה אינו, דכיון דאין איסורו ודאי אלא ספק והא דאם עלו ירדו אינו גם כן אלא מספק, איך תטמא ודאי בבית הבליעה, משום שלא הועילה המליקה לשום דבר, אחרי דבאמת יכול להיות שהועילה המליקה ודינה דאם עלה לא תרד אלא דמספק מחמרינן. ואם כן לענין טומאה אין זה אלא ספק טומאה, וממילא דינו דטהור ברשות הרבים. ועיין ביבמות (דף מ"א) באינו עולה לייבום מספק דחולצת, ואין דינה כאינה עולה לייבום. ועיין בדברינו בסימן ט"ז. ואפילו אם נאמר דהא דספק טומאה ברה"ר טהור ודאי, אין זה אלא בטומאת מגע, ולא בטומאה הבא מאלי' כמו הכא בספק טרפה, מכל מקום גם ודאי טמא לא הוי בכהאי גוונא, ואין זה אלא טמא מספק. אבל עכשיו דאין מליקה מטהרת את הטרפה מידי נבלה, הוי ספק טרפה במליקה כספק בשחיטה, שיש לה חזקת איסור. והוי ודאי נבלה בין לענין איסור בין לענין טומאה. ואפילו למאן דאמר בספק שחיטה דעלמא דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, הכא במליקה מטמא ודאי, דכיון דלענין איסור הוי ודאי נבלה, ואם כן דינו דאם עלו ירדו ודאי, וממילא מטמא בבית הבליעה ככל אלו דאין פסולן בקידש, דהטעם דאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, הוא משום דדינו דאם עלו ירדו, ואין בו שום דין הקרבה, והויא מליקתו כמולק את החולין כלשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ג' שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח, ואם כן הכי נמי כיון דלענין איסור מחזקינן לה לודאי נבלה, הרי אין בה שום דין הקרבה וממילא מטמא בבית הבליעה, דהוי כמולק דבר שאינו כשר למזבח. ולא דמי לספק שבשחיטה דבחזקת טומאה לא אמרינן דהתם משכחת לה לשחיטה שמטהרת מטומאת נבלה אף שאינה מוציאה מידי איסורה אבל במליקה אין לזה מציאות אחרי הכלל דכל שאין פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה וכנ"ל. [ואחד העיר על זה, לפי דברינו בסימן ט"ז דהמליקה אינה מוציאה כלל מאיסור נבלה לא לכהנים ולא לגבוה, הרי לא שייך כלל חזקת איסור בספק שבמליקה כמו בספק שבשחיטה, כיון דגם אם נמלקה ודאי אסורה משום נבלה, אלא דרחמנא שרי לה כשהיא באישורה, אם כן אין מקום לחזקת איסור. אבל אין בזה כלום. דכשנמלקה כהלכתה אף דהמליקה לא הוציאתה מאיסור נבלה, הרי רחמנא מיהת שרי לה לגבוה ולכהנים, ומצותה בכך לאוכלה ולהקריבה כשהיא באיסורה. אבל כשלא נמלקה כהלכתה ולא הוי כמצותה, הרי אסורה לגבוה ולכהנים משום נבלה, ואם כן שייך בספקה חזקת איסור, כי היכי דמחיים היתה אסורה להם. ולא הי' כדאי לכותבו לולא שנמצא מי שטעה ושאל כזאת]. הדרן לדידן דלר' יוסי יש לתרץ כמו שכתבנו דנפקא מינה מטעם זה לענין ספק. אולם אכתי קשה לר' מאיר דהמולק את הטרפה אינה מטמאה בבית הבליעה, והרי אין זה פסולו בקודש. ואולי יש לומר כיון דר' מאיר קרא קדריש זאת תורת הבהמה והעוף ללמדך דדבר שמכשירה באכילה מטהר טרפתה מטומאתה ולשחיטה לא אצטריך דאתי בקל וחומר יעו"ש בפרש"י ועל כרחין דאתי למליקה. אם כן הרי גלי רחמנא דלענין זה שאני טרפה משארי דברים שאין פסולן בקודש דמליקתה אהני לה שלא תטמא בבית הבליעה. ויש להעיר ממה שכתבו התוס' שם בד"ה וכי דהך היקישא צריך לכדדרשינן בחולין (דף כ"ז) דמה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה כו' אלא משום דאין היקש למחצה דרשינן לי' נמי להך מילתא דכל דבר שמכשיר באכילה מטהר טרפתה מטומאתה. וכיון דלא מייתר להכי הרי לא שייך לומר דגלי קרא. ועיין בתוס' זבחים (דף נ"א ע"א) ד"ה מה, שכתבו דהעיקר דר' מאיר גם בשחיטת העוף שמטהרת טרפתה, אהיקישא סמיך דעל הקל וחומר יש להשיב, ואם כן לית לן למימר כלל דגלי רחמנא במליקה.