נאות יעקב קלו

אבל לי נראה לומר דגם לר' יהודא עוף טרפה שחיטתה מוציאתה מידי נבלה, בין מטומאת נבלה בין מאיסור נבלה, וממילא מתרת את המפרכסת מאיסור אבר מן החי, כדין שחיטה גמורה. והא דמטמא לר' יהודא, טעם אחר בדבר דר' יהודא סבירא לי' דהעוף חלוק הוא מן הבהמה בזה שגם טרפתו יש בה טומאה וטומאתה כטומאת הנבלה, ומשום הכי אין שחיטתה מטהרתה, דכל שהוא משום טרפה אין השחיטה מועלת לה, וכמו שאין השחיטה מועלת להוציא מידי איסור טרפה, הכי נמי אינה מועלת לטהר מטומאה הבאה מחמת טרפה. אבל במה שנוגע לאיסור נבלה ולטומאתה, מהניא שחיטת עוף טרפה גם לר' יהודא. וכיון שכן הרי שחיטתה שחיטה גמורה, כשחיטת טרפת בהמה דמהני להוציאה מידי נבלה והכי נמי לענין היתר מפרכסת, דינה כשחיטת טרפה בבהמה, וממילא מותרת המפרכסת שלה לבני נח. כדין מפרכסת דטרפה בבהמה. והדברים האלה אם שנראים כחדשים מפורשין הן בדברי רש"י בזבחים (דף ס"ט ע"ב) בד"ה אלא להביא טרפה ששחטה וזה לשונו, לאשמעינן טרפה חי' ואינו בכלל נבלה ולפיכך הוצרך לומר שטריפתה מביא עלי' טומאה זו מיד אם תלש ואכל ממנו בשר אפילו אינו אבר של בשר גידין ועצמות, וכיון דשם טרפה מביא לה טומאה מחיים, אין שחיטה מועלת בה, שאין שחיטה מתרת משום טרפה אלא משום נבלה, עד כאן לשונו. הרי דבריו ברורים דהא דאין שחיטתה מטהרתה לעוף טרפה לר' יהודא, אין זה משום דאין שחיטתה מוציאתה מידי נבלה כמו שרגילין אנו לפרש, אלא משום דלר' יהודא אית לי' טומאה בטרפת העוף, ולטומאה כזו דאתיא מחמת טרפה אין שחיטה מועלת לה, הרי דלטומאת נבלות אהני לה שחיטתה, אלא דמטמאה משום טרפה. (והא דמטמא בבית הבליעה כנבלה אף שטומאתה היא טומאת טרפה, הוא משום דטומאה אחרת לא מצינו בעוף. וגם דעיקר טומאת טרפה בעוף לר' יהודא מקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה קדרוש לה כמבואר שם בזבחים, ואם כן טומאתה טומאת נבלה] וודאי נראה דגם איסור נבלה אין בה, דאחרי שראינו מדברי רש"י דשחיטתה מטהרתה מטומאת נבלה, למה נאמר שאינה מוציאה מידי איסור נבלה. (וגם בדברי התוס' שם, שמחולקים על פירש"י לא מצינו שנחלקו עליו גם בפרט זה] וכיון שכן הרי שחיטה גמורה היא, וודאי שמוציאה את המפרכסת מאיסור אבר מן החי, ודין מפרכסת שלה כדין כל מפרכסת טרפה להתירה גם לבני נח. והוא דבר חדש לא שיערוהו האחרונים ז"ל. ג) ובזה יש לערער על דברי האחרונים שכתבו לדבר פשוט לר' יהודא דבעוף אין שחיטתה מטהרת טרפתה, הוי ספק טרפה בעוף, כדין ספק בשחיטה לדידן, דאחרי דאין שחיטתה שחיטה, הרי יש לה חזקת איסור. ולדברינו דגם לר' יהודא שחיטתה מוציאתה מידי נבלה וטומאתה טומאת טרפה, הרי הוי ספק טרפה שלה כספק טרפה דעלמא ואין לה חזקת איסור דשחיטתה שחיטה גמורה. ויתיישבו לנו בזה דברי המהרש"א בבכורות (דף כ' ע"ב) שהקשה שם על מה שכתבו התוס' דהיכא דחזקה מסייע למיעוט חיישינן לי' גם לדידן. דאם כן אמאי לא אמרינן בחולין היכא אכלינן בשרא דהא איכא חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, דמסייע להמיעוט דנקובת הוושט. ותירץ דנקובת הוושט אינה אלא טרפה שנשחטה ואהניא לה שחיטתה להוציאה מידי נבלה. ובתשובות חמדת שלמה חלק אה"ע סימן כ"ג הקשה עליו דאכתי מה נעני לר' יהודא דאין שחיטת עוף מטהרת טרפתו והיכי אכלינן בשר עוף לר' יהודא, נימא בה סמוך מיעוטא לחזקת איסור אינה זבוחה. ולדברינו דשחיטתה מוציאתה מידי נבלה וטומאתה טומאת טרפה, הרי אין כאן חזקת אינה זבוחה גם לר' יהודא. גם יתיישב בזה מה שראיתי מקשה בס' בית יצחק להגאון ר"י שמעלקיש זצ"ל מלבוב, על דברי התוס' בזבחים (דף ס"ט) שהקשו לר' יהודא דממעט נבלת עוף טמא מטומאת בית הבליעה משום דלא חייל איסור נבלה על איסור טומאה, איך מטמא לדידי' עוף של קודש בבית הבליעה. והקשה הגאון הנ"ל דעדיפא הוי להו להקשות מעוף טרפה שנתנבל, דלא ליטמא לר' יהודא דהא אין איסור נבלה חל על איסור טרפה. ולדברינו מטרפה לא קשה מידי, אחרי דלר' יהודא טרפה גופה יש בה טומאת בית הבליעה, דמשום הכי אין שחיטתה מטהרתה, ואי לא חייל איסור נבלה, אכתי תטמא משום טרפה. ועיין בבית הלוי חלק שני סימן י"ז שיישב דעת רש"י בשמוטה, דלא תקשה עליו מהברייתא דחשיב לספק שמוטה ספק שבשחיטה. ותירץ דהברייתא דאיירי בעוף אתיא כר' יהודא, ולר' יהודא הוי ספק טרפה בעוף כספק שחיטה דעלמא, כיון דשחיטתה אינה מטהרת טרפתה. ולדברינו אין לזה מקום, כיון דגם לר' יהודא אהניא לה שחיטתה להוציאה מידי נבלה, והוי ספק טרפה דידה ככל ספק טרפה דעלמא. ד) אלא דקשה לפי זה מדברי הרא"ה שהביא הר"ן בחידושיו לחולין (דף כ') שכתב דשהיי' במליקה לא אצטריך לאשמועינן דפסולה דכיון דשהיי' מחלקת הרי הוי כמולק את הטרפה וודאי דכוונתו דלפי מה דקיימא לן דהמולק את הטרפה מטמא בבית הבליעה, שוב אין נפקא מינה בזה, דדינה כמליקה פסולה משום שהיי', או דהוי כמולק את הטרפה. ולדברינו דגם לר' יהודא שחיטת עוף טרפה מוציאתה מידי נבלה. והא דמטמא לר' יהודא בבית הבליעה, טומאתה טומאת טרפה, הרי אכתי נפקא מינה בפסול זה לענין ספק שהיי', דאי דפסול מטעם שהיי', דהוי פסול בשחיטה, גם ספיקה אסורה ודאי, דיש לה חזקת איסור, *) בסוגיא זו קשה לי במה דפריך הש"ס אלא מעתה דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה התם נמי נימא אם טרפה חי' הרי נבלה אמורה אם טרפה אינה חי' הרי היא בכלל נבלה אלא להביא טרפה ששחטה שחלבה טהור מכלל דהיא מטמאה והאמר רב יהודא אמר רב כו', ולבסוף מסיק הש"ס דהעיקר מה דנקיט כאן טרפה, הוא משום סיפא דקרא דאכל לא תאכלהו ורישא דקרא דיעשה לכל מלאכה קאי על נבלה. וקשה לי להראשונים דאיסור סחורה בדברים האסורים הוי דאורייתא, לבד מחלב דמפורש בו היתר סחורה בקרא דיעשה לכל מלאכה כמבואר ברמב"ם פרק ח' מהלכות מאכלות אסורות ובשו"ע, ולא רק חלב דעלמא, אלא גם חלב נבלה וחלב טרפה מותר בסחורה, דבהאי קרא גופי' כתיב חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, הרי דהתירה התורה גם חלב של נבלה וחלב של טרפה בסחורה, אם כן הרי צריך למכתב טרפה בקרא דיעשה לכל מלאכה כדי להתיר גם חלב טרפה בסחורה, דמחלב נבלה לא הוי שמעינן להתיר גם חלב טרפה כדמצרכינן להו לקמן (בדף ע'). וכן יש להקשות בפסחים (דף כ"ג) דאמרינן שם במחלוקת דר' עקיבא ור' יוסי הגלילי בקרא דיעשה לכל מלאכה, ור' עקיבא איסור והיתר לא צריך קרא ופירש"י דלא הוי סלקא דעתין לאיסור. ולדידהו נהי דלא סלקא אדעתין לאסור בהנאה, אכתי הרי צריך קרא משום היתר סחורה להני ראשונים דאיסור סחורה דאורייתא. ומצאתי בתשובות הגאון רעק"א סימן ע"ד שהקשה כן בפסחים והניח בצע"ג. מיהו התם אפשר ליישב למה שכתב הנודע ביהודא מהדורא תנינא חלק יו"ד סימן ס"ד דכל מחלוקתם דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא אינה אלא אייתורא דכל דכתב רחמנא, דהוי סגי למכתב יעשה למלאכה ולפי זה אתי שפיר דלהיתר סחורה הרי לא צריך לן ייתורא דכל. ושפיר אמר ר' עקיבא דכל לא צריך לאיסור והיתר. אבל אכתי קשה קושיתנו בזבחים, דטרפה דכתיב בהאי קרא צריך להיתר סחורה.