נאות יעקב קלה

דרק במידי דאכילה לא חשיב כבהמה ולא במילי דשתי'. אלא דלפי זה קשה קצת מה שאמרו למעוטי רובעו וחורש בו, ולא אמר למעוטי דמו, וכמדומני שכבר העירו בזה האחרונים. ח) ואגב אכתוב בזה מה שנראה לי להעיר עוד שם על דברי הגרעק"א זצ"ל שכתב במרוצת דבריו ליישב קושית התוס' בפסחים (דף כ"ב) דבהא דפרכינן והרי דם, כתבו התוס' דמכאן מוכרח שאין הדם בכלל בהמה דאם לא כן הכא נמי נימא כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה כמו שאמרו בחלב וגיד. וכתב הגאון ז"ל, דבדם לא שייך לומר דהיא ודמה הותרה, דהעיקר מה דאמרינן כן בחלב וגיד, הוא משום דהיתר ההנאה כולל כל הבהמה, וגם חלב וגיד בכלל, דהתורה לא הוציאה שום דבר מכלל היתר זה, וזהו דוקא בחלב וגיד דכשהוא אסור אין לו היתר בשום אופן, ומדלא הוציאתו התורה מסתמא הוא נכלל בכלל ההיתר, אבל בדם שיש לו היתר על ידי בישול הרי אין לנו הוכחה זו, דהא דלא הוציאתו התורה מכלל ההיתר הוא משום דכשהוא אסור גם כן יש לו היתר דרך בישול, ולזה כיוונה התורה שכללתו עם הנבלה, אבל בשעה שהוא חי באמת אסור בהנאה. וכדבריו כתב הצל"ח בחידושיו לפסחים שם (בדף כ"ב). ולי נראה דדברי התוס' נכונים וגם בדם אי הוי בכלל בהמה איתא להוכחה זו עצמה, דהרי הא דדם שבישלו מותר, אין לנו על זה מיעוט מיוחד להתירו כשהוא מבושל, אלא דהטעם דכשבישלו יצא מתורת דם, כמבואר בדברי רש"י במנחות (דף כ"א) ד״ה דם שבישלו וז"ל, דהא לא חייבי' תורה אלא על דם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתי' ונפיק מתורת דם. הרי דהיתירו הוא משום שיצא מתורת דם, ואם כן זהו רק בשעה שאין אסור אלא באכילה, דאז יש לומר דכשיצא מתורת דם, אין עליו עוד איסור אכילת דם. אבל לההוי אמינא דדם אסור בהנאה מה מהני לן מה שיצא עתה מתורת דם, לא יהא אלא אפרן של איסורי הנאה הנקברין דגם כן אסור. ואם כן לההוי אמינא ודאי דגם דם שבישלו אסור בהנאה. וקמה ההוכחה דמדלא הוציאתו התורה מסתמא נכלל בכלל ההיתר. ושפיר כתבו התוס' דמדלא משני הש"ס היא ודמה הותרה שמע מינה דאין דם בכלל בהמה. ורב אחד השיב על זה מדברי הרמב"ם הידועים בפירוש המשנה בכריתות. דכל שאינו אסור באכילה אינו אסור בהנאה, והכא נמי בדם שבישלו דאם אין עליו איסור אכילה ממילא מותר גם בהנאה. אבל אין זה ענין כלל לנידון דידן, דהרמב"ם כתב כן לענין תחלת חלותו של איסור הנאה, דכל דלא חייל איסור האכילה לא חייל גם איסור ההנאה, דאיך אפשר לאסור בהנאה כל זמן שמותר באכילה. אבל היכא דכבר חלו איסור אכילה ואיסור הנאה, אלא דאחר כך אירע שנפקע איסור האכילה, ודאי דמשום זה לא יפקע גם איסור הנאתו. ואפרן של איסורי הנאה יוכיח, דודאי דמתחלה לא הי' חל על האפר איסור הנאה לסברת הרמב"ם הנ"ל ומכל מקום כשנאסר כבר בהנאה כשהי' ראוי לאכילה, אסור בהנאה גם כשנעשה אפר אף דאין בו עוד איסור אכילה. [וגם עוד מטעם אחר יש לאסור בהנאה דהנאתו עתה הרי נמשכת מהוויותו הקודמת בזמן שהי' שלם ואיסורו עליו]. ודברי הרמב"ם אין להם מקום אלא בתחלת חלותו של איסור ההנאה. וכנ"ל. ואם יש מקום להשיב הוא רק ממה שנסתפק המשנה למלך בפרק י"ד מהלכות אבל באיסורי הנאה דאתי מלא יאכל לר' אבהו, כשנתקלקלו ולא חזו לאכילה אי אסירי בהנאה. אבל דבריו אינם ענין לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, דהרי הרמב"ם כתב כן בבשר בחלב, והוא ז"ל מסיק שם דבבשר בחלב שאין באיסורן לשון אכילה ואסירי אפילו שלא כדרך הנאתן, ודאי דאסירי בהנאה גם בדלא חזי לאכילה. אלא דהרמב"ם מיירי בתחלת חלות האיסור, ואז כשלא חל איסור האכילה אין מקום לחול לאיסור הנאה, ודין זה נוהג גם באיסורין דלא נפקי בלשון אכילה. וספקו של המשנה למלך הוא רק בהני איסורי הנאה דנפקי בלשון אכילה, דמשום הכי כל דלא חזי לאכילה נפקע מהן איסור ההנאה, אפילו כשכבר חל, דמשום דנפיק בלשון אכילה, אין בהן איסור אלא כשהן ראויין לאכילה. והוא טעם אחר שאין לו שייכות לדברי הרמב"ם. ולא קשה לדידי' מכל הנקברין דאפרן אסור אף דלא חזו לאכילה, משום דכל הני דמני מתניתין בסוף תמורה בהנקברין, לא נפיק איסור הנאתן בלשון אכילה, והני דנפקי מלא תאכל לר' אבהו באמת יהא אפרן מותר להמשנה למלך. ולפי זה יש מקום לומר, דדם לפי ההוי אמינא דאיסור הנאתו נפיק מלא יאכל, יהא מותר כשבישלו לפי סברת המשנה למלך דכל דנפיק בלשון אכילה אין איסורו איסור אלא בשעה שראוי לאכילה. דאף על גב דהכא חזי לאכילה, וספקו של המשנה למלך הוא כשנתקלקל ולא חזי לאכילה, מכל מקום הטעם אחד. דעיקר סברתו הוא דכל דנפיק איסורו בלשון אכילה, אין עליו איסור הנאה כל שנפקע איסור האכילה, ואם כן הכא נמי בדם שבישלו דנפקע איסור האכילה של דם אין בו גם איסור ההנאה דמאי נפקא מינה אי נפקע איסור האכילה משום שנתקלקל ולא חזי לאכילה, או משום שיצא מתורת דם כשבישלו, סוף סוף אין בו איסור אכילה, וממילא אין בו גם איסור הנאה שנגרר בתר איסור האכילה לסברת המשנה למלך. אולם על התוס' אין עוד מקום להקשות. כי אם לפשוט מדבריהם ספקו של המשנה למלך. סימן כג הערה אחת בעוף טרפה לר' יהודא דאין שחיטתו מטהרת טרפתו אי שרי מפרכסת כלו לבן נח. בסימן הקודם הבאנו מה שהחליטו גדולי האחרונים מדברי הרשב"א בתורת הבית, דגם טרפה מפרכסת שרי לבן נח, אף דלא שייך בה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וכתבנו שכן מוכח מהברייתא (בדף קכ"א). והארכנו בביאור הדבר, דהיתר מפרכסת נאמר לבן נח כמו שנאמר לישראל, מטעמא דמי איכא מידי, ושוב אין אנו צריכין לדון כן בכל כרט שיבוא לפנינו. והאחרונים כתבו הטעם, משום דאהני השחיטה בטרפה לישראל להוציא מידי נבלה ומידי אבר מן החי. מיהו בין לדידן בין לדידהו, זהו רק בשחיטה כשרה. אבל בשחיטה פסולה, ודאי דמפרכסת שלה אסורה לבני נח כמו שאסורה לישראל, דהרי אין שם שחיטה עלה. ולפי זה נראה בעוף טרפה לר' יהודא דאין שחיטתו מטהרת טרפתו, מפרכסת שלה אסורה לבני נח, דכיון דאין שחיטתה מוציאתה מידי נבלה, הרי אין זו שחיטה כלל. וקרוב הדבר שאינה מוציאה גם מידי אבר מן החי לישראל, וכל שכן שאינה מתרת המפרכסת לבני נח. והדבר נראה פשוט. ב) ואולם זהו רק לפי מה שאנו רגילין לפרש, דהא דעוף טרפה אין שחיטתה מטהרתה מטומאתה, הוא משום שלא הוציאתה מידי נבלה, וכיון שכן אין שחיטתה שחיטה כלל, דכל שחיטה שאינה מוציאה מידי נבלה אינה שחיטה, וודאי שאינה מתרת את המפרכסת, דכל שאין שם שחיטה עלה מהיכי תיתי תוציא את המפרכסת מידי אבר מן החי.